הבור |
| 2/2006
 בשביל מה אני צריך את זה?
אני כל כך עצבני עכשיו!
ביקרתי את סבתא שלי לרגל הזמנה חגיגית מצידה. הרבה זמן לא הייתי אצלם - תמיד אני הולך שם על ביצים, נזהר לברך את הברכות הנכונות, לענות את התשובות נכונות, ברוך השם, בעזרת השם. סבתא שלי כבר יודעת אבל מדחיקה בכל פעם מחדש, וסבא, הרב הגאון, לא יודע בכלל. מי יודע איזה כאב לב יהיה להם כשהם ידעו, מה אכפת לך לשחק קצת כמה שעות פעם באיזה זמן? הם מהדור הישן, הם לא יבינו, עדיף להשאיר את המצב כמו שהוא בלי לעורר סנסציות.
לפני כמה חודשים באתי לבקר בערב חג. סבתא שלי שלחה אותי לחדרו של הסבא לומר חג שמח ומיד הביאה כסא לעצמה. סבא, במבוכה גדולה, סיפר שראו אותי מסתובב בלי כיפה, ואמרו לו שאני בכלל חילוני, רחמנא לצלן, הם היו מזועזעים, הייתכן? חלילה וחס! לשונות רעות! אני שומר שבת, ולומד תורה, ומניח תפילין כל בוקר, איזו שאלה. והחקירה נמשכת וגוררת אחריה דברי מוסר ואמונה. ודאי, ודאי, אין צורך לומר.
החקירות תמיד עולות בכל שיחת טלפון. איך הדירה? השותף דתי? איפה תתפלל בחג? אתה תלך לבית כנסת, נכון? איזו שאלה.
כשסבתא שלי התקשרה לשאול מתי אוכל לבוא, גם סבא שלי רחרח מהטלפון השני, ומיד חשדתי. כשבושש לבוא מהישיבה סיפרתי לסבתא שיש לי פגישה בעיר, ואני חייב לרוץ. אבל סבא אמר שישתדל במיוחד לבוא מוקדם יותר, אולי תחכה לו עוד כמה דקות?
והפעם סבא מתיישב במטבח, וסבתא שוב מביאה כסא לעצמה ושוב אותה חקירה צולבת. הכל לשון הרע! אני מכחיש הכל וממהר לעוף משם, שולף סיגריה עצבנית, ועף מהשכונה הארורה הזו, שכולה דוסים ופניות חדות. בתחנה שליד הבית נדמה לי שאני רואה את מרים, האפוטרופוסית של אמי, ממנה אני מתחמק כבר שבוע וחצי. הטלוויזיה של אמא התקלקלה והיא מנסה להפיל עלי את התיק של קניית טלוויזיה חדשה. זה בכלל התפקיד שלה, וממילא לא עובר שבוע בלי שאני מתעסק עם אי אלו סידורים של אמא. אני פונה בחדות מהתחנה ומתרחק במהירות. בא לי לחזור אחורה, לתפוס אותה בצווארון ולצעוק: לכו כולכם קיבינימט!
אני חוטא, אני רשע, אני אוכל חזיר, מחלל שבת ולא דואג לטלוויזיה לאשה חולה ומסכנה!
קוס אמ אמק!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
