הבור |
| 5/2006
גסות רוח
פעם שקלתי להצביע לעמיר פרץ. זה לא היה יוצא אל הפועל, כי יש לו את פואד על הגב, ובעצם את כל מפלגת העבודה, וגם הוא עצמו אינו מעורר גאווה יתירה, אבל שקלתי להצביע לו כדי לשמר את הנושא החברתי כמוביל סדר היום.
גם אם עמיר פרץ הוא אופורטוניסט שרוכב על הגל החברתי והשכבות החלשות מעניינות אותו כקליפת השום, כל עוד הוא צועק וזועק ומפריע לגנרלים לפטפט על האיום האיראני - דיינו.
אתמול שמחתי על שלא הצבעתי לו: במשך שעה או יותר הרדיו של שכנתי למשרד נבח הברות לא ברורות בקולו של עמיר פרץ. לא הבנתי אף מילה, שמעתי רק צעקות, צעקות, צעקות. כשעזבתי את המשרד המשכתי לשמוע את הצעקות האלה באוטובוס, ואם היתה לי טלוויזיה בטח הייתי שומע אותן גם בחדשות ואולי מגלה שזה בכלל מריאנו אידלמן עם המגאפון, צועק, צועק, צועק. הגסות המתלהמת הזו, אין מקומה בכנסת, ועצוב שזה נשמע לכם מצחיק.
אתמול בא אלי למשרד, אדם כעור-אופי והביא איתו כרטיס עובד של מישהו כדי שאחליף אותו בכרטיס חדש. בעוד אני מתכונן לעימות מול מנפיקי הכרטיסים (אנחנו חייבים להם כמה כרטיסים ישנים), הוא העווה תווי-פנים גסים ומיד תקף: הוא מחכה לי, ומה קורה עם זה, והוא ילך לשם וגמרנו. אני קפצתי על ההזדמנות להעיף אותו מהמשרד שלי ולכשהתחפף, ישבתי וחיכיתי לטלפון זועם ממרכז ההנפקה: מה פתאום הוא חותם? ומה עם הישנים? כבר אמרנו שאין חדשים עד שהם לא יגיעו אלינו!
מה אתם יודעים, הוא חזר משם עם כל הכרטיסים, העביר אותם לאנשים המתאימים, והכל נפתר על הצד הטוב ביותר. אולי כי אשת ההנפקה היא מאותו מגזר (*), ואולי גם היא ניסתה להיפטר ממנו. כך או כך, מסתבר שלפעמים צריך מפלצים גסי-רוח כדי להזיז דברים.
כמובן שבערב קינאתי בצסקא (היינו בעדם) על המאמן ששמר על קור-רוח מקפיא של ק.ג.ב, לעומת בבא-גרשון המתלהם שלנו.
המלצת היום: רפי פרסקי - הולך על המדרכה (חפשו באימיול)
(*) אני הולך על ביצים פה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
