הבור |
| 5/2006
צפירה
טול כותבת שהצפירה היא כלי להשלטת רגש אשמה קולקטיבי. אנחנו מנסים להקדיש את המחשבות לנופלים אבל הן נודדות למחוזות קטנוניים ואנוכיים.
האם באמת מוטל עלינו לחשוב על הנופלים באותה דקת דומיה ולהתעצב בכוח?
הדרישה הזו מזכירה את הדקות הראשונות בכל ישיבה בספר 1984 של ג'ורג' אורוול שהוקדשו להקרנת תמונת האויב על המסך והפגנת שנאה מצד כל הנוכחים.
אי אפשר לומר לנו מה לחשוב, ואני לא חושב שמישהו מתיימר לעשות את זה.
המטרה של יום הזיכרון היא מתן כבוד לזכר הנופלים ואחווה עם המשפחות השכולות, לשם כך נוסדו הטקסים, הצפירה ושידורי הטלוויזיה המיוחדים ליום הזיכרון. הצפירה חשובה כי החיים הציבוריים נעצרים למשך דקה, זו הפגנת כבוד ברוכה. מי שממשיך לנסוע בזמן הצפירה מבזה את המנהג ואת הנופלים, אך אין סיבה שאדם הנמצא בביתו יעמוד בצפירה.
עצם העמידה בשתיקה מכבדת את היום, אין צורך לחשוב עליהם או לנסות להתעצב, מותר לחשוב על כדורגל, על יום הזיכרון, על הבגדים של האדם שעומד מולכם. רובכם יסכימו שהנופלים לא יודעים מה אתם חושבים וממילא אף אחד אינו יכול להיפגע מכך.
טקס יום הזיכרון הוא מוסד ציבורי מכובד שחשיבותו בעצם קיומו, לא בהשתתפות בו. אני לא אוהב להשתתף בטקסים, ולכן חמקתי הביתה באין-רואים (אם הייתי נשאר במשרד, שהוא מרחב ציבורי, היתה זו התרסה), אך אני מרוצה מכך שהוא התקיים.
מרוצה, כי הפעילות הציבורית ביום הזה היא טובה וחשובה, ועליה להמשיך להתקיים במרחב הציבורי (אני לא שותף לביקורת שיש למארגני הטקסים האלטרנטיביים על הטקסים הממלכתיים). באשר למרחב הפרטי - השאירו אותו מחוץ לעסק.
צפירה: תסכית על-פי סיפור מאת אתגר קרת
כדאי לשמור את הקובץ בנגן המפ3, עם תסכיתים נוספים, ולשמוע בנסיעות.
תוספת: פריי כותב על הגאונות שבצפירה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
