אני אוהב את פסח.
כאשכנזי, פסח תמיד ייצג ביצים, תפוחי אדמה, מצות, בשר ודגים, ירקות וזהו.
לבית של אבא שלי הגעתי ביום ראשון בערב, כדי לעזור בהכנות, והתברר שהכל מוכן.
גם למחרת לא היתה לי תעסוקה מלבד צפייה בסרטים וקפיצה מדי פעם למכולת. הסדר עבר פחות או יותר בשלום, מה שאי אפשר לומר על היום למחרת. הרי המסקנות משתי יממות:
- מנחם גולן הצליח במשך הקריירה הארוכה שלו, ובפרט בסרט Enter The Ninja, לסמן את הגבול התחתון שכל סרט סוג ב' יכול לשאוף אליו.
- בפעם הבאה אגיע מעט לפני כניסת השבת. קשה להיות אורח במשך 48 שעות.
- במיוחד כשביום אחד ספגתי כמות ביקורת, הערות וירידות שיספיקו לי לחודש. הכל ברוח טובה ובתום לב, כמובן.
- משנה לשנה, החרוסת כבר לא כזה ביג דיל.
- הכרפס מתחיל לצבור נקודות זכות, עד כמה שזה יישמע משונה.
- סיגריות זה טוב. אילפתי את עצמי להירגע בעת עישון ע"י התנייה.
- אין כמו האוכל של אבא, ושיקפצו לי כל המזרחיים. אין לנו במה להתבייש.
- חלקים גדולים מההגדה הם נדנוד מעיק ומיותר.
- לא פחות מהם, גם הכתיבה של באלזאק (שקראתי בחג). צריך לרפרף, אין ברירה.
- לא ברור איך לחילונים לא מפריע לקיים את הסדר כשהם לא מבינים את הטקסט או את הטקס שמלווה אותו.
- הדיסק החדש של רונה קינן לא רע בכלל. כדאי לקנות מתישהו.
- אין כמו לחזור הביתה (לדירה שלי).
- זה שאני לא מתכוון להימנע מחמץ בשאר החג, לא אומר שאסור לי ליהנות ממצה-בריי, מַצֶה עם קַבֶה (קפה) ומצה עם אבוקדו. (איזה ניסוח פתלתל. צריך להזהר עם שלילה כפולה).
- צ'ארלי קאופמן הוא רב אמן.
זהו, עבר. הבעיה היחידה: שביעי של פסח עוד פחות משבוע. שוב אצל ההורים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
