יום הזיכרון עבר אצלי מעל הראש. אני לא מכיר אף חלל, ואין לי קשר אישי רגשי ליום הזה.
אני בהחלט מכיר בחשיבות שלו כיום לאומי. דקת הצפירה בה כולם עוצרים מלכת, וכל הנהגים יוצאים מרכבם היא מופת מלא כבוד לסולידריות ולאומיות. ברשות היחיד, אין לה משמעות.
מה הטעם לעמוד בצפירה אם אני לבד בחדר? הרי אין פה מטרה מעבר לסמליות, שהיא חשובה מאוד כשלעצמה.
מאותה הסיבה אני לא רואה צורך להרהר בנופלים בזמן הצפירה. כאן אין צורך בכוונה, רק במעשה.
כבכל שנה, נערך טקס ברחבת בניין המשרדים בו אני עובד. השנה אף ביקשו מכולם להגיע לבושים בכחול לבן. כמו תמיד, הברזתי הביתה עד שהטקס ייגמר.
אני לא עומד בזה. הטקס מסריח מרוב מאמץ ליצור מסורת חילונית לאומית יש מאין, ולהפוך את הטקס לכמה שיותר "מכובד". בגלל שאין קאנון מסודר לטקס יום הזיכרון, התוצאה היא מאות אנשים שעומדים בחום במשך שעה ויותר כדי לשמוע הגיגי סופרים, שירי פיגועים וגם קטעים שלא באמת קשורים, אך נתפסים כמאוד עצובים ומכובדים.
לדעתי, טקס שאורך יותר מרבע שעה גורע מערכו של יום הזיכרון.
צפירה, הדלקת נר זיכרון, נאום קצר, שיר, פואמה, המנון. בשום אופן לא יותר מזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
