הבור

חלמתי שאני באתר ארכיאולוגי נידח. מרכז האתר היה מבנה אבן מוזר, כנראה קבר, ובו שני חורים בצורת עיניים. בכל פעם שמישהו הציץ דרכן, הציצו שתי כפות ידיים זומביות משני חורים גדולים שהיו בצידו. אני פענחתי את הסוד: זה הקבר של משה רבינו (ציטטתי שם איזה פסוק על משה, משהו כמו "וידיו ניצבות"). פתאום משה רבינו קם מתוך הקבר העתיק, והנהיג אותנו במלחמה נגד האויבים שהתקיפו אותנו באותו רגע ממש. המונים פרצו למתחם, חמושים בחרבות, ואנו היכינו בהם על ימין ועל שמאל. רבים נפלו משני הצדדים. אני זוכר את הקושי ללחום כשמצד אחד האינסטינקט מורה להכות בכל מה שזז ומצד שני צריך לחכות שבריר שניה ולוודא שזה לא אחד מאיתנו.
בהדרגה החלום עבר למציאות אחרת. אני נמצא במין קניון קטן, סביבי המוני אזרחים, ואני ממשיך להכות בהם בחרבי בתנועה שלא הפסיקה לרגע. היתה לי חרב ממתכת גמישה מדי, וצריך להכות שוב ושוב בגרונם עד שהחתכים מצטברים לנזק קטלני. לפעמים אחזתי בקצה החרב וכך שיספתי אותם. עוד ועוד אנשים ונשים זורמים לכיווני מכל הצדדים. אני מתקדם ונסוג, ונוספות עוד ועוד גוויות. כשמישהו התייצב מולי עם סכין וחוסל, יכולתי סוף סוף להשתמש בנשק יציב. כשמישהי התקרבה אלי עם אקדח שלוף, חטפתי לה אותו מהיד, ונעצתי בה את הסכין. גם באקדח השתמשתי, אבל העדפתי כלי נשק קרים. כך התקדמתי-נסוגתי לקומה השלישית, חוטף כלי נשק שונים, משתמש בהם וזורק אותם הצידה. אפילו זרקתי כמה בחורות אל מעבר למעקה תוך כדי מאבק באחרים. לא כולם חוסלו מיד, היו שהשיבו קרב. אחד מהם הצליח לתקוע סכין באיזור החלציים שלי, אך לבשתי ג'ינס לא צמוד, והסכין ננעץ באוויר. נעצתי בו את החרב והמשכתי. מניין ההרוגים הגיע לכמה עשרות או יותר. השעות עוברות, אני לא מתעייף ושומר על קור רוח ועל שיטתיות. הגעתי לקומה השלישית וחיסלתי את כל מי שהיה שם. מלמטה הקימו גל רהיטים וניסו לטפס אלי, ואני זרקתי עציצים גדולים שמחצו אחד מהם, ויריתי באחרים. באקדח היו 5-6 כדורים, לא יותר. הבניין נראה כמו אחרי הפצצה, וכבר היה קרוב להרס מוחלט. ממאות האנשים נשארו 4-5 שהסתובבו בקומה התחתונה ותכננו מתקפה. הרמתי כמה לוחיות מהתקרה ופרצתי החוצה דרך קיר הגבס.
רצתי מיד למשטרה, העדתי תחת שם בדוי על הטבח הנורא שהצלחתי להימלט ממנו, והם לקחו אותי לזירת הפשע כדי לאמת כמה נקודות. באותו הרגע, מקל שהיה שעון בפינת חדרי מספר שבועות, נפל על הרצפה והתעוררתי, מעט מתפלא - החלון סגור ואין אף תזוזה בחדר. לא ברור מה הפיל אותו. קמתי בהרגשה כבדה.
לא נהניתי מהטבח עצמו, אלא מהאקשן. בעצם זו היתה הנאה של צפיה בסרט מותח, והמקל הארור הפסיק לי אותו באמצע.