בלוג על החיים וקצת יותר...

אני לא ממש סגורה על נושא הכתיבה שלי,ובספק אם מישהו קורא פה.

אני חושבת שארצה פשוט לכתוב קצת על המחשבות שעוברות בראשי...

בעיקרון אני קצת שבוזה(-ואני לא היחידה במצב הזה-)

אמנם אני לא נלחמת בשטחים,אבל פשוט נגמר לי הכח ואף אחד לא מבין אותי..

אני פשוט מרגישה בודדה ולעוסה,ילדותית ועוד 1 מכל החיילים שבצבא.

אין אף אחד לצידי,אולי רק מעטים,עכשיו אני רואה עד כמה חברים יכולים להיות נאמנים.

בעולם לאנשים אכפת רק מעצמם,וזה טבעי,אי אפשר להאשים אותם,הרי כל אחד רוצה להמשיך לשרוד בעולם הזה(סליחה אם אני נשמעת קצת קיצונית).

האמת שהוא היה..נישק אותי,חייך אליי,נגע בי,ליטף אותי,ואז אמר שאשכח הכל,תם ונגמר.

בכיתי.

אחרי יומיים הוא הופיע לפתע,ואמר שהתנהגתי כמו ילדה קטנה(מותר לציין שהיה 21:21).

אך למה חתר?

הוא אמר שאהב אותה הכי מכולם,אך רמז שאולי פעם אותי.

אמרתי לו שעכשיו אני מאוהבת במישהו שהוא לא מכיר,אהבה כואב ולא הדדית,הוא שאל מי זה ואמר שלא אעצבן אותה,ך לא יכלתי להגיד לו.אולי הוא לא הבין שזה הוא ולא רצה להמשיך,ואולי הבין ולא רצה להמשיך.

וכבר חודש ומשהו הוא לא רושם,ואני לא מעיזה לשאול אם הוא אהב אותי.

אני לא מעיזה להגיד לו שאני אוהבת אותו כבר הרבה זמן,שהוא זה שלא מתייחס אליי עכשיו ושובר לי את הלב.

בעצם כבר ממזמן שכח ממני.

רק אני יוזמת את הדיבורים הקצרים האלה ואת הפגישה המוגבלת זמנית ההיא,

רצית להשאיר לי את משחק הפלסטיק הקטן ששיחקת איתו,ואני זוכרת את שיערי הבהיר מתפרע כשהכובע שלך חבוש על ראשי.

כה קשה לי להתרכז,גם עכשיו..כששקט ורק קול קטן של חשיבת המחשב מתמשך לפעמים...

אני זוכרת על מה דיברנו בשנה החדשה ההיא,וחשבתי שיימשך..

בחיי שכל כך רציתי שיימשך..

האמת ובלי להתלהב,אני יכולה להיות עם כל גבר שאני רוצה.

אך אף אחד לא באמת מעניין אותי,אני מנסה להכיר ומעבר לשבועיים זה לא הולך.

גברים לא באמת מעניינים אותי.

רק אתה,שרצתי יחפה ובלי מעיל לפגוש אותך,ובאת ודאגת שלא אתקרר,ושלא אשתה הרבה אלכוהול כשאמרתי שאני אוהבת,לפעמים..ושאבא שלי היה שותה,

אמרת ששתית יותר מהגיל שלי,ושאלתי האם בליטרים או בקילוגרמים או מה?

אתה פשוט חסר לי.

ושוב עבר חודש,ואני סופרת את הימים מאז שהלכת וזוכרת שפעם זה היה הפוך.אני יודעת שיותר לא תחזור.

אני לא יודעת אם זאת אובססיה,או אהבה.

אני לא יודעת אם יש צורך לכתוב את זה ולפרסם.

למרות שאף אחד לא באמת יקשיב לי אם אספר את זה.

ואם כן,אז לא באמת.

אף אחד לא יבין את מה שאני מרגישה.ישראלי אתה החבר הכי טוב שאי פעם היה לי.

אני לא רוצה כבר להיות אפילו בצבא,כי כל כך עצוב לי..

אין לי כוח לחיות,אין לי כוח להמשיך לטפח את עצמי במלחמה הזאת,בחוסר ריכוז,בבלבול,באובססיה הזאת..

איך פעם הכל היה נחמד יותר,ועכשיו אני מרגישה ניצול,ריקנות,בדידות ועצב.

באמת שאני לא עושה את כל זה בכוונה,אני לא משתלטת על המחשבות האלה.

אני יודעת שזה לא לנצח,אך זה כל כך חזק שאני מפחדת שלעולם לא אפסיק לאהוב אותך.

אתה אפילו מושלם בעיניי,אך אתה אוהב מישהי אחרת.

לי אמרת שאתה לבד כי כמה אפשר להיות עם מישהי?

שאלת אם יש לי מישהו ואני יודעת למה.

לא רצית להגיד שאתה אוהב אותה,אך אתה אוהב אותה.

ה',הלוואי והיית מנטרל את ליבי הפגוע,מראי המאוס,ומחשבותיי הלחוצות.

לשלוח אותי לאי בודד,ויפה,בלי להתחייב לכלום.

ואחרי כמה זמן פשוט להיות עם סבתא האהובה שלי,שגרה באוקראינה ואני אוהבת כל כך..

אני אוהבת את המשפחה שלי באוקראינה את אח שלי,וכמובן את אבא שלי..שאותו לא אראה יותר לעולם.

מחשבותיי חוזרות אחת על השנייה,וכמו שקראתי בספר:''הנזיר שמכר את הפרארי שלו'' שכמעט כל מחשבותיינו חוזרות אחת על השנייה כל יום,וצריך לשנות אותן ולא להכניס אף מחשבה שהיא לא אופטימית.

אך זה בלתי אפשרי,לא אנושי.

נמאס לי כבר שכל הזמן תולים עליי דברים,אני עושה אותם מליבי למרות שקשה לי,ורק מתלוננים שאני לא עושה כלום.

אני אדם שלא ניתן לו חופש,

ואפילו שיש אמנים שמשתלטים על התודעה שלהם ועל התת מודע,ונמצאים איפה ומתי שרוצים,ויש להם גם כסף,והם הגשימו את החלום שלהם ואת היעוד שלהם בחיים.

אין להם חופש.

אני רוצה לעוף,לפרוש ידיים ולצרוח חזק.

להיות לבד בטבע חסר גבולות אנושיים.

ולא להיות כלוא בתוך כאב עצמי,

לא לתת לאף אחד לפצוע את ליבי פעם אחר פעם.

:(

3>