בלוג על החיים וקצת יותר...

שלום,

ברגע זה לא ממש טוב לי.

מבחינה פיזית ונפשית.

נמאס לי שכל אחד יכול להגיד לי מה לעשות ולהיכנס לשטח הפרטי שלי,הפנימי שלי.

תעזבו אותי ואת עולמי הפרטי.

אני רוצה לתת מעצמי,

כמה שאני יכולה..

הלוואי ואוכל להורידו לצמיתות בקרוב,

בבקשה..

..

מצטערת,

אני כ"כ רוצה לסיים צבא,

ולטוס מפה למשפחה שלי,אני אוהבת אותך סבתא וכל משפחתי היקרה באוקראינה,

אני מצטערת שלא כותבת לכם,כבר יותר משנה,הרבה יותר משנה....

אני אוהבת אותכם המון,בכל תא בגופי,בכל שנייה שמוקדשת לי בחיים האלה..

אוי ה',עד כמה שאני בודדה ועצוב לי..ריק לי כל כך..

אני לבד..

אני מתגעגעת,רוצה לחבק אותך סבתא..

עכשיו יורדות לי דמעות וקר לי,אין מי שיחבק אותי,ילטף ויקשיב..

תמיד כל כך בודד...

מצטערת,אני דכאונית.

אף אחד לא יודע מה עובר לי בראש.

ולא יבין.

תמיד כ"כ משחרר לכתוב בבלוג שלי,

אולי מי שאכפת לו עדיין קורא פה,

אולי קצת מרגיש מה שאני מרגישה..

3>

הוא מפריע לי המון,כל שנייה,כל דקה..אני רוצה שלא יהיה עליי,לא לראות אותו,אני שונאת אותו,אני רוצה להפטר ממנו.

הלוואי שאורידו לצמיתות בקרוב.

אמן..

היום:תפסה אותי משטרת תנועה,קיבלתי דו"ח אזהרה,כי הלכתי בכביש מהיר,עם כיוון התנועה,זה מסוכן-אבל אני מסכנת את חיי,מה אכפת להם?

-

החודש אני שנה בצבא

-

"דמעות"

שוב הדמעות מכסות את עיניי,

אותן הדמעות מלוות אותי כל חיי.

טעמן המלוח נמצא תמיד בדמי,

לפעמים הן צצות כי נשברת אני,

ולא יכולה אותן לעצור,

רצות הן ברצף במורד לחיי.

הן עוטפות אותי בשמיכת רחמים,

ואולי שומרות הן עליי.

כה עצוב בליבי,

ואותן הדמעות מנסות לעזור,

ולשטוף את הכאב שממלא את ליבי.

ברגעי שמחה הן מתחבאות בהרים,

אך עכשיו הן זורמות כמו מפלי נחלים,

ורק הגשם יכול את הכל להסתיר,

וערפל יתעתע את פצעי הפתוחים,

אני לא יכולה לראות עננים כה יפים.

ובליבי געגועים למה שכבר לא יחזור,

כוכבים נוצצים וגם קסם עולם,

לא יחזירו את הדרך לשם.

ואז אותי הן ירגיעו ולאט ייעלמו מחיי,

אותן הדמעות שזולגות מעיניי.

:,-(

תמונות: