בחיוך ובמציאה מתמדת :)

אז זהו, מחרתיים כבר ישראבלוג יהיה היסטוריה.

עבורי המקום הזה היה בית. בית במלוא מובן המילה, המקום להיות בו, להכיר אנשים, לחוות, להיות.

להיות בגיל ההתבגרות, להיות באמת, זה לא מעט. ואני, משנת 2005 ועד היום מצאתי את המקום הזה וראיתי אותו כמקום שלי.

התחלתי את הבלוג הזה אחרי שקראתי כאן המון. לכתוב היה מבחינתי להכנס לליגה של הגדולים, להיות מאלה שהמילים שלהם ראויות לדפוס האינטרנטי.

אף פעם לא חשבתי שהמילים שלי ראויות לזה, אבל אתם הייתם כאן. קראתם, עשיתם מנוי, הגבתם לפעמים.

הייתם איתי כשצחקתי וכשבכיתי, כששמחתי וכשהתעצבנתי.

היו יותר רגעים שרציתי לכתוב משכתבתי, היו יותר רגעים שאזכור פה משל אחרים מאשר שלי.

אבל זה האופי שלי, ואני עובדת על זה עדיין, נותנת לעצמי יותר ויותר מקום. תמיד מתקדמים.

תודה, בלוג, תודה שהיית פה עבורי.

יותר מזה: תודה על כך שתמיד ידעתי שיש לי איפה לכתוב. תודה על הקבלה ללא תנאים, על הדף הלבן הזה שמאפשר לכתוב ולכתוב.

תודה לאנשים הטובים שהיו פה ושקראו פה, תודה על שהייתם עבורי והייתם הצד השני מאחורי המילים. תודה שהקדשתם זמן לקרוא מילים שכתבתי. אני לא מקלה בזה ראש. תודה שחשבתם שהזמן שלכם שווה את המילים שלי.

היו הרבה מקומות שחשבתי לכתוב בהם לאורך השנים. פתחתי פה עוד כמה בלוגים (שלא שרדו מעבר לפוסט הפתיחה), פתחתי בלוג בוורדפרס והיו עוד כמה נסיונות. אבל בסופו של דבר המקום הזה הוא היה הכי בית שניתן. הכי בית שניתן. ואולי עכשיו זו הזדמנות להתחיל מחדש, שמח, אחר.

תודה לכל האנשים שכתבו פה וכתבו פה טוב. שמחתי להיות חלק מהעולם שלכם, למדתי מכם, הייתם מורים טובים לכתיבה ולחיים. אני שמחה שהייתם פה, במובן מסוים גדלתי כמו שאני - בזכותכם.

זה לא פוסט סיכום כמו שרציתי, אבל אני קצת מפחדת שלא אספיק, ורציתי לכתוב סיכום משמח ואמיתי.

אני מאחלת לעצמי שכל מה שרציתי יתגשם. באמת.

אני מאמינה שה' רוצה שאהיה מאושרת.

שבע"ה אקים בית בקרוב ואשמח עם בעלי וילדינו, ושתהיה לי הצלחה בלימודים, בעבודה ובחיים.

שיהיה לכולנו את כל הטוב שניתן בע"ה.

בשורות טובות וכל הטוב :)

רק אור!

ואפילו שהכותרת נשמעת כאילו אני הולכת לכתוב על הסוף של ישרא, אני לא.

פתאום בא לי משפט מזוקק כזה שצריך להכתב פה, ואפילו שהמקום הזה הולך להיות עי חורבה (או איך שלא אומרים את זה ביחיד) אני אכתוב כאן. כמו שנטעו עצים בנווה דקלים רגע לפני הפינוי־גירוש־התנתקות.

בתקופה שיצאתי איתו אני בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים. בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים.

זה היה המשפט המזוקק.

והקטע הכי הזוי היה שלא הבנתי, לא הבנתי את עצמי וכמה שזה לא בסדר, והיכולת הזו המופלאה שלי לבקש ממנו את עצמו, את הדיבור הזה שלנו, את האכפתיות כשאני אומרת לו כשאני בוכה ולא היה אכפת לו. או שהיה אכפת לו והוא לא הראה את זה, או שהוא היה עסוק בדיוק אז (ואז, ואז) במשהו אחר.

אבל הגוף שלנו יותר חכם ממי שאנחנו, ואני בכיתי, בכיתי כשהתפללתי ובכיתי כשלא הבנתי ובכיתי כשפחדתי שניפרד וכשפחדתי שנתחתן.

ולא בכיתי כשזה נגמר. היו לי דמעות בעיניים, והייתי נסערת, ואולי כן דמעתי, אבל לא בכיתי.

דקדוקי עניות של נוזלים עייניים.

זה מדהים כמה אני מרגישה שיש לי בישרא חלקי נפש שלמים. אני אדם של מילים ומעט אומר אצלי הרבה. הפוסט הזה למשל, כמות הנפש שגלומה בו היא אינסופית.

אני מתכוונת לכתוב עוד פוסט עוד איזה יום יומיים, לסכם תקופה.

אני כותבת פה מ-2005. שנים.

ועכשיו זה נגמר.

ואני דומעת עכשיו.

אני מתכוונת לבכות בפייסבוק על זה שהולכים להעעלם לי פוסטים שעיצבו אותי, פוסטים שאני אפילו לא זוכרת שעיצבו אותי, סיפורי חיים של אנשים אחרים שהיו לרגע החברים הכי טובים שלי. אנשים שהכניסו אותי לנפש שלהם עם מבחן כניסה שכלל חיבור לאינטרנט וזמן וכח לקרוא.

וזמן וכח לקרוא תמיד היו לי, ב"ה. ואלו היו הסיפורים הכי מגוונים ומהממים שקראתי. הם היו החיים. החיים זה כאן.

יאללה, שיהיו לנו בשורות טובות,

נתראה בע"ה בפוסט הבא.

רק אור! :)