בחיוך ובמציאה מתמדת :)

במיוחד לעצמי. באמת, כי הגיע הזמן.

ועכשיו אין לי כ"כ כח, כי יש לי דמעות בעיניים והן לא יורדות כי אני לא נותנת להן. מה הטעם?
מה הטעם בכלל? מה הטעם בלבכות על משהו שכבר עבר? מה שנקרא לבכות על חלב שנשפך, הא?

אוף איתי.

אין לי כח לפרט, אין לי עצבים לפרוש את נשמתי כאן, אין לי כח.

אוף.

באמת, בקושי תפקדתי היום, בוכה באמצע האוטובוס לאוניברסיטה, בוכה באוניברסיטה, אבל לא בוכה בדרך חזור, סתם כואבת נורא.

זה כל כך כואב לי, ואני אפילו לא יודעת למה.

לכל מי שדואג, אני אהיה בסדר. כך לפחות אני מקווה, מתפללת.

ה' יעזור.

לא, לכל הדואגים מהפוסט הקודם, ברור שעוד לא סיימתי את העבודה שמשאירה אותי בסטטוס של תואר ראשון. אני יודעת שזה כאב לב ובאמת שאין לי כח להתעסק עם זה עכשיו. חשבתי לשבת על זה כל הלילה אבל אני קצת מותשת מלבכות ולדבר עם אנשים כאילו הכל בסדר, כשלא הכל בסדר (אבל הרוב כן, ב"ה).

רק אור.

עייפה, מתוסכלת, כואבת, עצובה, אבל יודעת שתמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

רק אור!