בחיוך ובמציאה מתמדת :)

ואפילו שהכותרת נשמעת כאילו אני הולכת לכתוב על הסוף של ישרא, אני לא.

פתאום בא לי משפט מזוקק כזה שצריך להכתב פה, ואפילו שהמקום הזה הולך להיות עי חורבה (או איך שלא אומרים את זה ביחיד) אני אכתוב כאן. כמו שנטעו עצים בנווה דקלים רגע לפני הפינוי־גירוש־התנתקות.

בתקופה שיצאתי איתו אני בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים. בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים.

זה היה המשפט המזוקק.

והקטע הכי הזוי היה שלא הבנתי, לא הבנתי את עצמי וכמה שזה לא בסדר, והיכולת הזו המופלאה שלי לבקש ממנו את עצמו, את הדיבור הזה שלנו, את האכפתיות כשאני אומרת לו כשאני בוכה ולא היה אכפת לו. או שהיה אכפת לו והוא לא הראה את זה, או שהוא היה עסוק בדיוק אז (ואז, ואז) במשהו אחר.

אבל הגוף שלנו יותר חכם ממי שאנחנו, ואני בכיתי, בכיתי כשהתפללתי ובכיתי כשלא הבנתי ובכיתי כשפחדתי שניפרד וכשפחדתי שנתחתן.

ולא בכיתי כשזה נגמר. היו לי דמעות בעיניים, והייתי נסערת, ואולי כן דמעתי, אבל לא בכיתי.

דקדוקי עניות של נוזלים עייניים.

זה מדהים כמה אני מרגישה שיש לי בישרא חלקי נפש שלמים. אני אדם של מילים ומעט אומר אצלי הרבה. הפוסט הזה למשל, כמות הנפש שגלומה בו היא אינסופית.

אני מתכוונת לכתוב עוד פוסט עוד איזה יום יומיים, לסכם תקופה.

אני כותבת פה מ-2005. שנים.

ועכשיו זה נגמר.

ואני דומעת עכשיו.

אני מתכוונת לבכות בפייסבוק על זה שהולכים להעעלם לי פוסטים שעיצבו אותי, פוסטים שאני אפילו לא זוכרת שעיצבו אותי, סיפורי חיים של אנשים אחרים שהיו לרגע החברים הכי טובים שלי. אנשים שהכניסו אותי לנפש שלהם עם מבחן כניסה שכלל חיבור לאינטרנט וזמן וכח לקרוא.

וזמן וכח לקרוא תמיד היו לי, ב"ה. ואלו היו הסיפורים הכי מגוונים ומהממים שקראתי. הם היו החיים. החיים זה כאן.

יאללה, שיהיו לנו בשורות טובות,

נתראה בע"ה בפוסט הבא.

רק אור! :)