בחיוך ובמציאה מתמדת :)

ואפילו שהכותרת נשמעת כאילו אני הולכת לכתוב על הסוף של ישרא, אני לא.

פתאום בא לי משפט מזוקק כזה שצריך להכתב פה, ואפילו שהמקום הזה הולך להיות עי חורבה (או איך שלא אומרים את זה ביחיד) אני אכתוב כאן. כמו שנטעו עצים בנווה דקלים רגע לפני הפינוי־גירוש־התנתקות.

בתקופה שיצאתי איתו אני בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים. בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים.

זה היה המשפט המזוקק.

והקטע הכי הזוי היה שלא הבנתי, לא הבנתי את עצמי וכמה שזה לא בסדר, והיכולת הזו המופלאה שלי לבקש ממנו את עצמו, את הדיבור הזה שלנו, את האכפתיות כשאני אומרת לו כשאני בוכה ולא היה אכפת לו. או שהיה אכפת לו והוא לא הראה את זה, או שהוא היה עסוק בדיוק אז (ואז, ואז) במשהו אחר.

אבל הגוף שלנו יותר חכם ממי שאנחנו, ואני בכיתי, בכיתי כשהתפללתי ובכיתי כשלא הבנתי ובכיתי כשפחדתי שניפרד וכשפחדתי שנתחתן.

ולא בכיתי כשזה נגמר. היו לי דמעות בעיניים, והייתי נסערת, ואולי כן דמעתי, אבל לא בכיתי.

דקדוקי עניות של נוזלים עייניים.

זה מדהים כמה אני מרגישה שיש לי בישרא חלקי נפש שלמים. אני אדם של מילים ומעט אומר אצלי הרבה. הפוסט הזה למשל, כמות הנפש שגלומה בו היא אינסופית.

אני מתכוונת לכתוב עוד פוסט עוד איזה יום יומיים, לסכם תקופה.

אני כותבת פה מ-2005. שנים.

ועכשיו זה נגמר.

ואני דומעת עכשיו.

אני מתכוונת לבכות בפייסבוק על זה שהולכים להעעלם לי פוסטים שעיצבו אותי, פוסטים שאני אפילו לא זוכרת שעיצבו אותי, סיפורי חיים של אנשים אחרים שהיו לרגע החברים הכי טובים שלי. אנשים שהכניסו אותי לנפש שלהם עם מבחן כניסה שכלל חיבור לאינטרנט וזמן וכח לקרוא.

וזמן וכח לקרוא תמיד היו לי, ב"ה. ואלו היו הסיפורים הכי מגוונים ומהממים שקראתי. הם היו החיים. החיים זה כאן.

יאללה, שיהיו לנו בשורות טובות,

נתראה בע"ה בפוסט הבא.

רק אור! :)

את אומרת לעצמך (כלומר אני אומרת לעצמי) למה. למה בשווא. למה כל הדבר הזה, והאם עוד יש אנשים שיודעים להרגיש, שיודעים לנשום את הרגש, שיודעים לחבק, שיודעים להיות שם. ולפעמים, כלומר לרוב כששואלים את זה אני עונה לעצמי שכנראה לא, וזה קל, כי אני תמיד שואלת את עצמי את זה שאני מאוכזבת, כשאני מרגישה שקרס מטאפורי ננע בבשר ולא מרפה, וכשהוא מתחיל תזוזה זה בכיוון הלא נכון והבשר נקרע לאט לאט, עוזב אבל משאיר סימן מכאיב, סימן שיישאר, סימן שתמיד יזכיר לי את הכאב, את העולם שהייתי בו, את המציאות המבאסת שהרגשתי מתישהו.

ונניח עכשיו, כשפתאום הכאב הזה מגיע ואין מה לעשות חוץ מלבכות אותו החוצה ולכתוב אותו החוצה עד שלא יישאר שם שום דבר, שהכל ירגיש בדיוק במקום שלו ותהיה תקווה שתצוץ אחרי שכל הכעס והאכזבה יישטפו החוצה, שפתאום ארגיש לרגע אחד שוב אני, שאבין שהכל אחריי ואפשר להמשיך הלאה.

ועכשיו, כשאני כותבת אני חושבת שבכלל מה כבר קרה. אז כתבת משהו ומישהו לא ענה לך, ובטח לא חיבב, ובטח לא אהב.

כן, הוא לא אהב.

למה (בקמץ) זה כאב לך, הרי את כל זה ידעת מראש ויכלת לשרטט על מפת הכאב את המקומות החשופים עדיין, את המקומות שרק מישהו אחר יוכל לכסות באהבה, ובטח לא הוא, ובכל זאת חזרת וכתבת ונשמת וחשבת שמישהו יוקיר אותך על זה, שהמחשבות שלך שוות תגובה, אבל לא.

ונזכרת שבעצם גם בפעם האחרונה כשכתבת זה לא היה אחרת, למרות שהוא כן חיבב, אולי גם קצת אהב, אבל חיכה שבוע כדי לומר לך את זה.שבוע של חוסר וודאות אחרי הפכת את הנשמה שלך למילים עבר עד שהוא נתן לך נשימה.

ואת עוד חשבת שלבחור הזה מגיע הכל. וגם אם לא הכל אז אותך. שזה בעצם כל מה שיש לך.

ואת עוד מאמינה שיבוא אחר שכן יחבב וכן יאהב אבל בכל זאת רוצה כבר עד קצות האצבעות לראות אותו, ולחייך כמו מטומטמת ואחר כך לבכות כמו מטומטמת, כמו שאת בוכה עכשיו. ומי הוא בכלל שהוא יהיה שווה את כל הדמעות, את כל הבכיות, את כאב הלב הזה. הרי הוא כל כך הכאיב והוא, כמו שכבר כתבתי, כנראה לא זה עם הלב, עם הרגש, עם הנשימה.

ועדיין, כמו שאני לא רוצה לראות אותו (ותאמינו לי, ויתרתי על דברים כדי לוודא שזה יקרה), אני רוצה לראות אותו, כמהה להתבונן בבחור הזה שלא רוצה אותי וכל כך פגע בי. מתגעגעת (מילה מגעילה שפעם כל-כך אהבתי, ואני שונאת עכשיו בגללו.).

אני כל-כך שונאת אותו, ומתעצבנת על עצמי בגלל זה. כל-כך הייתי רוצה להיות אדישה אליו, להרגיש בנח, לתת לעצמי לנשום.

הייתי כל-כך רוצה לחשוב על עצמי בפני עצמי, לפתוח את הלב שלי.

אבל איך, בינינו? (כלומר, ביני לבין האינטרנט כולו? שיואו, אנחנו בשיא האינטימיות)

איך עושים את זה? איך פותחים את הלב? איך מאמינים מחדש, איך מנסים מחדש? איך?

פעם ישבנו בחדר מחשבים. אני ושתי תלמידות מקסימות שהיו אז בי"ב ועכשיו הן כבר אחרי התיכון ועוד שנייה מתגייסות, ואני דיברתי איתם על איזה בחור שעזב אותי וכמה שאני מבואסת.

ודיברנו על שירי אהבה שיש ברשת ועל כל מיני דברים ואז פתאום אחת מהן אמרה שבעצם בכלל לא רואים עליי.

ואני דווקא ידעתי שאני לגמרי מפורקת מבפנים, וברנטגן של הנשמה ניתן לזהות את הקרעים.

חשבתי שזה מוזר והיא המשיכה ואמרה שאני תמיד מגיעה שמחה ומחייכת, ותמיד עם אנרגיות ותמיד מדרבנת ובעצם זה לא נראה שאני אף פעם עצובה או שפגעו בי והכל תמיד נראה ממש טוב אצלי. הכל ממש טוב.

ואני זוכרת פתאום את המדריכה שלי בבני עקיבא (כמה שזה ישן, וכמה בכלל היא הדריכה אותי, הקנתה לי דרך, ולא סתם נקראה בשם הזה?) שפעם אמרה לי שזה נורא מוזר לה שאני עונה לשאלה 'מה נשמע?' 'תודה לאל' ולא 'ברוך ה''. וכמה זה מוזר לומר באמת תודה ולא סתם לציין את עובדת האל ברוך. ועד היום זה לא ברור לי למה זה כ"כ הפריע. אבל אולי באמת בגלל החיוך.

בגלל החיוך שמסוגל לא לרדת לי מהפנים גם כשבחור נפרד ממני פנים-מול-פנים, אם להזכר באותו האידיוט שהתעקש להפגש איתי כדי להפרד ממני פנים מול פנים, ולשקר לי פנים מול פנים. אבל העיקר שהוא בייניש צדיק. אף אחד לא יודע כמה אתה שקרן או נבל כשהציציות בחוץ, מפיצות צדיקות ואמת לכל עבר.

חשבתי כמה שהחיוך הזה מגן עליי, וכמה שהוא חוסם אותי מאנשים אחרים, שחושבים אולי כמו התלמידה הזאת שאני חסינה, ואולי לא אבין את הפכים הקטנים של הרגש. אולי לא אדע לכוון את כנור הלב למנגינה המדוייקת שלו, אולי לא אוכל להיות במקומות שזה נראה שלא הייתי בהם.

אז סתם נזכרתי, ואמרתי שאכתוב, ואולי גם קצת דמעתי תוך כדי ונזכרתי בעוד דברים שהעדפתי להשאיר לא כתובים.

והכל נורא זוגי כאן, כי זה מאוד מעסיק אותי עכשיו. וזה משהו שאני רוצה ומייחלת ורוצה ומקווה ומתפללת ויאללה, שיהיה כבר טוב ושמח ונכון. ואמיתי. וטוב.

שנה טובה. שנה של נחת שמחה ואהבה :)