בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

זה תמיד לוקח זמן עד שאני מסוגלת לפרום את סוודר החוויה למילים. גם הפעם זה יקח.  הן עדיין מתעברות בתוכי,  אבל אני אני יודעת שבסוף הן יצאו כפי שאני יודעת את עצמי.

חזרתי הביתה לפני שעתיים, פרקתי את התיקים. גם בפעם שעברה וגם בפעם הזו נשארת  בסוף הפריקה שקית אחת בודדה. שקית שנושאת את סמל המירוץ והיא שקית הזכרונות. זו שאקח עימי ממקום למקום, מארץ לארץ , מדירה לדירה עד יומי האחרון. זו שבה מקופלות העדויות ליום הארוך הזה. יש בה את המספר שלי עם השם, המדליה של הסיום והמילים של המירוץ. השנה הזו- גם המילים שלכם.  

נוסטלגיה, לחשנית,  הלך, אבי, אדם, stm - אין לי די מילים איך להודות לכם. אולי במקום לכתוב הייתי צריכה להראות לכם את הדף שעליו מודפסות המילים שלכם. מוכתם מדמעות, מוכתם מזעה כיי אחזתי ולא הרפתי ומוכתם מג'לים כשבסוף הכנסתי אותו לכיס חולצת הריצה. כתמים אמיתיים. לא מטאפוריים. הייתם לי ברגעים הכי שבריריים ביום הזה. ברגעים שבהם נדמה שהכוחות כבר אוזלים וכל מחסני החירום של גיוס האנרגיה נפתחים. נתתם לי משהו לרוץ אליו ומשהו לרוץ ממנו.  תודה מכל הלב ומכל הנשמה.