אני לא זוכרת מתי עבדתי כל כך הרבה כמו שאני עובדת מהיום בו התפטרתי מהעבודה. אני לא יודעת אם זה איזון קוסמי עליון או שהבוס שלי, ההוא מישראל, מסוגל להריח ולהרגיש אותי לפני שאני הספקתי לספר לו או לומר אפילו מילה.
כמו להקת ציפורים נודדות שמכסות את פני השמיים, ערימות של מסמכים סרוקים מכסים במחשב שלי את פני האדמה.
וזה בסדר.
וזה לא דבר של מה בכך שזה בסדר. כי עד לא מזמן זה בכלל לא היה בסדר. זה היה מעיק ומכביד ומציק. הייתי מסתובבת עם דפים בהמתנה שהיו מבצבצים ברווחי הזמן כמו עשב שוטה שמתעקש לצוץ בין סדקים אקראיים בכביש של החיים. הייתי עומדת בדד -ליינים בבתי קפה שפתוחים כל הלילה , מסתמכת על הבדלי השעות כדי להרוויח דקות אחרונות. זה גם היה לי ברור שזה חוסר זמן נפשי. סוג של מקום בו לא רציתי להיות.
ופתאום בלי שאפילו הייתי מוכנה השינוי קרה. יחד עם שולחן העבודה שסדרתי בפינה התפנו לי גם בראש כמה קופסאות. כאילו שבחלק עולם בתוכי שהיה מעונן תמידית - השמש זרחה. פתאום אני מסודרת ואני יעילה. המח שלי אט אט מפתח מחדש סיבולת לב ריאה. אני עובדת בשעות היום ובלילה ישנה.
אני לא יודעת לומר אם זה אמצע סוף או התחלה. גם לעצמי אני בלתי צפויה. אבל אני יודעת שאני די אסירת תודה. לאיש הזה שהוא הבוס שלי. שכל השנים האלו היתה לו סבלנות והוא חיכה. שהוא לא התייאש ממני ולא נרתע גם כשהתנהגתי כאילו אני זו שעושה לו טובה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
