אז חלף כבר חודש של עבודה במשרה מלאה מהבית. האמת, לא הייתי צריכה חודש כדי להכיר את המפלצות. הן מייד התייצבו ועשו הכרה. אבל אני חייבת לכתוב אותן. למען אראה. למען אשמר ולמען אדע.
המפלצת הראשונה היא מפלצת המקרר. אף אחד לא סיפר לי שהמקרר הוא יצור כל כך חברתי, תלותי, ניג'ס ותובעני. הוא תמיד עומד שם מוכן לקבל אותך בדלת פתוחה ועם אור בעיניים. לא חשוב כמה אנסה להתרכז ולהתעסק בענייני. אז נכון שבמקרה הפרטי של המקרר שלי כרגע זה לא אסון לאומה. מקסימום בוצע עוד חיסול ממוקד של עלה חסה גזר או עגבניה. אבל הי. מפלצת היא מפלצת היא מפלצת גם אם בהתחלה היא נראית תמימה.
המפלצת השניה היא מפלצת ההופעה. בעבודה הקודמת הייתי יוצאת בערב מהמקלחת, אוספת את השיער, ממסקרת את הריסים, מלפסגלסת את השפתיים ושמה כמה טיפות של שמן ריחני. שום דבר שהיה מביא סוכנות דוגמנות לחזר על פתחי אבל בהחלט משהו שהיה מוציא מאמא שלי את המשפט "נו, לפחות את נראית מסודרת".
ועכשיו? עכשיו אני יוצאת בבוקר מהמקלחת בשער רטוב, מתלבשת, יוצאת לרכיבת אופניים קצרה ופרועה (היא פרועה כי אני רוכבת בלי ידיים החלטתי שזה אימון טוב לשרירי הליבה), עד למעוז הקפאין הקרוב, מעמיסה את גיגית הקפה שלי ורוכבת חזרה הביתה- לעבודה. שארית היום כמובן תעבור עלי בפריזורת "האריה המכשפה ומופלטת הקסדה". על זה כבר אמא שלי היתה אומרת את המשפט שליווה אותי כל שנות התבגרותי "לא כדאי אולי שתסתרקי קצת?"
המפלצת השלישית היא המפלצת הכי כבדה. מפלצת השתיקה. מפלצת הבדידות. מפלצת הדממה. ככה זה עם מפלצות גדולות. יש להן הרבה שמות. אין את ריצ'רד הגוליית שבא לחלוק איתי מחשבות על חלבונים ופחממות, שיקים של שרירים או משקולות והגיגים. אין את ג'וני עם הבדיחות המפגרות, או את סטלה עם ההשתפכויות. אני לא מתעצבנת על אף אחד אני לא צוחקת עם אף אחד ואף אחד לא צוחק איתי. לפעמים אני עוצרת לרגע וצועקת
Anybody home?
home...home....home...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
