אני גרה בעיר מאוד אטלטיסטית. עד כדי כך שזה לא פוסח גם על חסרי הבית. סימן ההיכר שלהם כאן הם האופניים. על האופניים הם מעמיסים הכל. מאחור את כל רכושם עלי אדמות, ומקדימה את כל הבקבוקים אותם הם אוספים ברחובות. הכל בתוך תיקים ושקיות. אני משוכנעת מעל לכל ספק שהם בכושר שיא. העיר הזו בכלל לא שטוחה. אני רואה אותם מדוושים בעליות, מדוושים בכל קצוות העיר, למטה ליד הים ולמעלה בחלקים הגבוהים ואני מלאת הערכה.
בערך מאז אוגוסט אני מחרימה את האוטו שלי. רק עם אופניים. אבל אלו לא האופניים החטובות עם בגדי הרכיבה הצמודים של הקיץ ושל האימונים. אלו אופניים אפורות עם צמיגים שמנמנים. ואט אט הגיע החורף. ואני ממשיכה. והגשם יורד ללא הפסקה. וקר. אז אני שמה מעיל צהוב גדול מעל הכל. ומכנסי גשם אדומות שמתלבשות על הרגילות. ומגפי גומי שחורות של רפתנים. ושרוול בד אדום על הראש מתחת לקסדה. ותיק גדול על הגב. ואם יש לי עוד משהו שלא נכנס לתיק אז בשקית אני תולה ו.... פתאום זה היכה בי. ככה כשראיתי השתקפות שלי בחלון הראווה. אני נראית ב ד י ו ק כמוהם. כמו חסרי הבית. אני חושבת שהפכתי לאישה תמהונית ומוזרה.
ומנושא לנושא אבל לא באותו קצה. גברים בחליפות. משום מה הם תמיד מעוררים בי מחשבות. מאז שעברתי לכאן הם גם מעלים בי חיוכים. הרבה מהם, בשל הגיל הצעיר בו הם נכנסים כאן לעולם העסקים, (החיים טובים בלי שלוש שנים צבא) נראים כמו ילדים שהשתלטו לאבא על ארון הבגדים. אבל השבוע, כשחיכיתי שהקפה שלי יהיה מוכן בהיתי בלא יכולת להסיר את המבט בגבר מזן אחר עם חליפה. לא רציתי למצמץ כדי שלא אפספס ממנו אפילו שניה. הוא היה יפה בצורה מדהימה. וגבוה. ובנוי לתלפיות. והחליפה לא שלטה בו אלא הוא בה. היא ישבה עליו בהמון אהבה. והשעון שלו. והטבעת. והאייפון והחיוך. הו אלוהים הוא היה פרסומת אנושית ל"איך אתה נראה כשהעולם מונח בכף ידך".
וכמה שנדהמתי ממנו לא הרפתה ממני המחשבה. לא הייתי סומכת עליו. לא בעסקים ולא במיטה. אני לא יודעת למה, אני תמיד מסתובבת עם התחושה שגברים אמיתיים לא יתכן שזקוקים לכל כך הרבה אביזרים ועזרים. איכשהו תמיד נדמה לי שהגברים השווים מסתובבים בעולם א-קפלה. מקסימום בתוספת של ג'ינס, חולצת טריקו ותחתונים מהוהים.
כבר אמרתי. תמהונית ומוזרה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
