כשמונח לפני כתב תביעה שיש בו 150 סעיפים ובסעיף 98 הוא מפנה לסעיף308.8 להסכם (ואני לא ממציאה מספרים) זה מעלה לי את הסעיף. זה מעלה את סעיף 2,548 למערך העצבים. זה מכוער, זה מיותר, זה מנופח, זה מגוחך, זה סתם סתאאאאאאאאאאם אתם שומעים? לא ישכנעו אותי שאי אפשר להגיד אותו דבר בפחות מילים. אין משהו שאי אפשר להסביר בפחות דפים. אני אפילו לא יכולה לאמר שמרוב עצים לא רואים את היער כי אין יותר יערות בעולם בדיוק בגלל כאלו דברים. על כל דף נוסף שאני הופכת אני יכולה לשמוע את חריקת העצים הכרותים. שתי עורכות דין חתומות עליו בסוף. לא אחת. שתיים.הנזל וגרטל. בא לי כמו בסרטים, לתפוס להן את הראש, כל אחת ביד, ולהפגיש בבום אחד נוראי עד שיצאו כוכבים.
וזה לא שאני תמימה, או לא יודעת את המקצוע, או לא מבינה. גם אני אוהבת מילים ומקצוע המשפטים הוא שפה. וכן, שפה עם קישוטים, ועם פיתוחים, ועם מליצות. טענה מכובדת לא מוצאים לעולם עירומה. מלבישים אותה בסטייל משובח, בבגדים חגיגיים ועם קצת צבע על הפנים. אבל בין זה לבין נשף תחפושות, בו אותה טענה מתחפשת לעשרים ושמונה דמויות שונות ומסביב יש מראות שמכפילות ומשלשלות ומרביעות יש הבדל גדול. וזה מרגיז אותי. זה מרגיז אותי כי זהו נגע שמתפשט כמו אש בשדה קוצים. אין שליטה ואין ברירה. כולם יודעים שמרגע שהדבר עטוף שכבות השומן הזה יצא לאויר העולם- הוא מתרבה. אף טענה שם לא תושאר יתומה. לכל אחת ואחת מהן תיכתב תשובה. על ידי כל הגורמים המעורבים. דפים יולידו דפים שיולידו דפים שיולידו עוד דפים. זה סתם זה סתאאאאאאאאאאאאאם. וזה סתם שחודר הרבה מתחת לשכבת האפידרמיס החיצונית של הדברים.
זה מרגיז אותי ואין לי על מי להוציא את העצבים!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
