הזעה עוד בקושי יבשה וההתרגשות בטוח לא שכחה. שש וחצי בבוקר אני כבר שורכת את נעלי הריצה. הרחובות שקטים אין נפש חיה הכבישים ריקים מתנועה. רק ניידת משטרה אחת נעה בעצלתיים. רח' ז'בוטינסקי לכיוון הים. כי הים הוא מגנט רב עוצמה. אני מריחה אותו עוד לפני שאני רואה, התרגשות, מבטים מצטלבים, גלים של סערה. איך מסבירים בכלל כזו תחושה? ים זה הכל. זה ילדות, זה בגרות, זה נעורים, זה הוא, זו אני זה מלח שזורם בעורקים זו פגישת אוהבים. אני כמו ילדה בחנות ממתקים. כמו כלב ששוחרר מהרצועה. הלב שלי דופק. לאן ארוץ צפונה? דרומה? מה אני רוצה? אני נותנת לעצמי סטירה מטאפורית כדי להרגע. בשביל מה אני רצה כל החיים? בדיוק בשביל שלא אצטרך להחליט כאלו דברים. צפונה ודרומה הם לא כיוונים הם ציר הזמן. אני רצה לכיוון צפון לנמל תל אביב ואני גדלה, אני מסתובבת לכיוון דרום ואני קטנה. כל חוף הוא גיל, כל מבנה הוא תקופה. חוף שרתון, חוף הילטון, מועדון הגלישה, המרינה בתל אביב, הדולפינריום, נמל יפו, קפסולות של זכרונות מתפקעות בתוכי אחת אחרי השנייה ואני מתרגשת נורא. כשאני עוברת את נמל יפו לכיוון דרום אני כבר כמעט בוכה. כאילו שהחיבור הזה תל-אביב-יפו סוף סוף קרם עור וגידים. המדשאות, הגבעות, הטיילת, מסלולי האופניים זה פשוט לא להאמין. לא ראיתי את זה עד היום. אני יכולה להמשיך ולרוץ עד הילדות הכי קדומה. הבניינים הראשונים של בת-ים כבר נראים. כל כך הרבה השתנה. ויחד עם זאת כל כך הרבה גם נשאר אותו דבר והשילוב הזה מדהים. עבר הווה ועתיד שלא הכרתי עוברים מול עיני בערבוביה.
והאנשים. כל כך הרבה רצים ורוכבים והולכים ושברי השיחות בעברית ומתקני הספורט שפיזרו בחופים והדייגים, ורסיסי הגלים המתנפצים ואפילו כמויות החתולים ואני יודעת שזה בטח נשמע לכם טפשי, כי ממה היא מתלהבת זאת. אבל היא מתלהבת. היא מתלהבת מאוד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
