| |
בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.
|
כינוי:
מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2010
בעצם
שלשום נכנסנו אליהם הביתה. היא עמדה במטבח והניחה הכל כדי לחבק אותי. חודש כמעט שלא התראנו. ואז היא הלכה צעד לאחור, הרימה ידיים לאוויר ואמרה לי " שיואו, את כולך עצמות". והמשפט הזה הכה בי קצת. הצורה בה הוא נאמר גרמה לי לתהות. האם בדרכי שלי הפכתי להיות אישה קשה. אישה מחודדת עם זוויות ופינות. אישה- לא -למגע. אף פעם לא הייתי שופעת. אבל פעם הייתי רכה. ואני יודעת שלפעמים אני קשה. כמו ברגעים כאלו. בעיקר כלפי עצמי. ואז אני פונה לתוכי ומפשפשת במהירות אחר משהו שישתיק את הפחד. אני שולפת רגעים חמים. טריים. כאלו שהזמן טרם כישף לזיכרונות. ויש בהם ידיים מתפתלות ורחש התנשמויות, ויש בהם חושך- יום של תריסים מוגפים או חושך לילה של שמיים פתוחים ומבטים מתאווים ושברי אנחות. כל מה שיזכיר לי שאני עדיין אשה. עדיין נגיעה. עדיין יצור של תשוקות.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
