לפעמים כמו אתמול, אני מסתובבת יום שלם כשהטוסיק שלי רטוב. לא מאוד רטוב. קצת רטוב. רטבובית עצבובית שכזו. רטוב כי המושב של האופניים, כי הגשם, כי המכנסיים, מן רטיבות שכזו. ואני מבינה שאני חסרה את המנגנון שבעזרתו אנשים נורמאלים עוצרים לשנייה את היום כדי לתקן סבל קטן שנקרה בדרכם. זה הרי לא סבל גדול, זהו סבלון. אח ורע לסבלות קטנות אחרות כמו אבן קטנה בנעל או פתקית מגרדת בחולצה. אני אשרוד שעות ארוכות עם כאלו תופעות. בלי שום סיבה. אלו נגיפי סבל כל כך מוחלשים עד שאינם מצליחים לעורר בי שום מערך התקפה. הם כמו הומלסים קטנים שמתישבים באיזו פינה בגוף ובין הרצון להעיף אותם לבין הרצון לעזור להם אני פשוט לא עושה כלום. אבל כל זה לא משנה את העובדה שהם כמו קוץ בנשמה. וכשבערב אני יושבת ועובדת ומנסה נואשות להבין למה אני עצבנית רק אז פתאום אני מבינה. "את עצבנית כי מאז הבוקר קר לך בתחת יא סתומה".
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
