עץ השזיף שבגינה
יש את פינת העבודה. זו ששואבת אותי בכל בוקר לתוכה. בכל פעם שאני מרימה את הראש מהמחשב ומלכסנת מבט מהחלון אני נתקלת בעץ השזיף שבגינה ומהרהרת בין ענפיו על השורה הבאה.
יש את חדר השינה. החדר שבו בלילה הוא מחשיך את הכל, פותח את שלבי התריסים ונותן לפנס הסמטה ולפעמים לירח להיות שותפים ואז הוא נותן לי להביט בעצמי דרך המבט האוהב שלו כשהוא מצייר את גופי באור וצל של פסים.
יש את הספה. כששעון התנור במטבח סופר את האורז לאחור ואני עייפה מהריצה אני נשכבת עליה ומביטה. ואני רואה עננים, שמיים וצמרות של עצים. ואני יודעת שזה לא מובן מאליו שזה מה שרואים.
ופתאום, בתקופה האחרונה, אחרי שיחת טלפון אחת, כל הפינות האלו הן פינות של פרידה. פרידה מבית, לא חלילה מאהבה. פתאום חוטים של עצב נמתחים אחרי בכל פעולה, חוטים שאורזים זכרונות ומתכוננים לתזוזה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
