בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

בשבת, אחרי הריצה באתי הביתה, הוצאתי מהתנור שתי גוויות דקות עגולות וקשיחות של פנקייק שחיכו לי בשיניים קפוצות שלוש וחצי שעות. מרחתי עליהן חמאת בוטנים. שמתי עיגולים של בננה. בין ביס לבין לעיסה, אולי לכבוד יום האישה, חשבתי על גברים.

בפנקייק הראשון חשבתי על איש שאיני יודעת את שמו. תמיד כשמונים גורמי סיכון למחלות אצל גברים מתייחסים לעישון, אלכוהול, שומן רווי וכאלו דברים. אבל אף פעם לא מספרים על גברים שחוטפים התקף לב כתוצאה מאגו. אני בטוחה שיש כאלו דברים. חשבתי על זה כי יום לפני כן, ברכיבת האופניים היו המון עליות. בשלב מסויים עקפתי את האיש הזה שאיני יודעת את שמו. בערך שתי עליות אחר כך שמעתי פתאום מאחור משהו שנשמע כמו קטר קיטור רגע לפני נשיפה אחרונה. זה היה הוא. אדום כמו עגבניה. נחוש ומתנשף. הורידים שלו בולטים בצורה איומה. זה ממש הפחיד אותי. התכווצתי על מושב האופניים שלי ולו יכולתי הייתי מדוושת לאחור, רק שיעבור. הבנתי שהוא היה חייב, אבל חייב לעקוף אותי. כשהגענו לנקודת המנוחה הוא ירד והכריז בקול גדול שהוא סיים איש הברזל 10 פעמים והחלק השני של המשפט לא נאמר אך נותר תלוי באוויר   "אותי לא עוקפים". הוא היה שפוך לגמרי. ממש נראה מסכן. כל הדרך חזרה שמרתי ממנו מרחק. גם כשיכולתי לא עקפתי. באמת חששתי לבריאותו ולא רציתי על מצפוני שיתאמץ ככה שוב. אגו יכול להיות קטלני.

בפנקייק השני עברתי לחשוב על קלאס. כן זה השם שלו. הוא כבר שייך לקבוצת הריצה שממנה בדיוק חזרתי. גם בעונה הקודמת רצנו יחד. היינו מיודדים בריצות. די הרבה שיחות. על בית, על עבודה, על דובאי, על כתיבה.

בעונה הזו התפתחה אצלי תופעה. כמה קילומטרים לפני סוף הריצה אני מתחילה לשעוט. זה לא היה משהו מתוכנן. זה איכשהו יצא מתוכי ואימצתי את זה לחיקי. בסך הכל זה נראה לי אימון לא רע להרגיל את הגוף לשים גז בזמן שמה שהוא רוצה זה לחפש חנייה. אבל וואו. קלאס מאוד לא אוהב זה. מאוד לא אוהב את זה ולא מסוגל להרפות. מאז שזה התחיל הוא שומר מרחק קבוע ממני במתח כל הריצה. לפעמים מאחור לעיתים מלפנים, ממתין לרגע הפריצה. בינתיים במניין השבועות חמש שתיים לטובתי. אבל מאז שזה התחיל הוא כבר לא מדבר איתי. היחס שלו לגמרי השתנה. קר. בשבת האחרונה פתאום הוא היה  לידי ואני כבר שמחתי שהוא בא לדבר איתי. אבל   הוא רק שאל אם אני מתכננת היום להשאר איתם בקצב או לרוץ מהר יותר בסוף. אמרתי לו שאין לי מושג, שמבחינתי זה כמו ביצת הפתעה. אני לא יודעת בקילומטר הראשון מה ישאר בתוכי בקילומטר העשרים ושבעה. הוא לא היה מרוצה מהתשובה . שוב שתיקה.  לקראת הסוף הוא עבר קדימה והתחיל לפתוח פער. שיחקתי אותה אפולו אונו. חיכיתי מאחור. בשלב מסויים הגברתי קצב ונצמדתי אליו. הוא שמע אותי מגיעה. הוא מאיץ. אני מאיצה. בחיי שאפשר היה לחתוך את המתח בסכין. אחר כך  כשהוא עדיין לפני,  הוא לקח פנייה שמאלה ואני המשכתי ישר. רחובות מקבילים. אותו מרחק בדיוק. שנינו יודעים את נקודת הסיום הקבועה. אני רצה. לא מסתכלת בהצטלבויות אם הוא לפני. מגיעה לרמזור שהוא נקודת הסיום. מחכה לו. הוא מגיע. די הרבה אחרי. אני מחייכת אליו. הוא לא. הוא לא מסוגל. אפילו לא למראית עין. אני יודעת שהרסתי לו עוד ריצה. ואני חושבת שכאן ההבדל. זה לא שלי אין אגו. עובדה שאני משתתפת. אבל בשבילי זה משחק. בשבילו לא. הוא מתעצבן. הוא באמת מתרחק. הוא נלחץ. זה הופך את הכל מתחרות בריאה לידידות שנחמצה.

זהו. הפנקייק בצלחת נגמר. אבל נשארתי עוד שניה במצב בהייה. הייתי חייבת לחשוב גם על סטיפן. אולי כדי להשלים את התמונה. סטיפן הוא בחור גבוה, שער בלונדיני ארוך, עיניים כחולות ורגליים ארוכות. איתו אני גם רוכבת וגם רצה. טוב, לא מדוייק. רצה באותה מסגרת אבל לא באותה קבוצה. סטיפן רץ מאוווד מהר. לפני כמה שבועות ברכיבה אחת גשומה ישבנו לקפה. סטיפן קרול קתרינה ואני. ואז הוא סיפר איך קתרינה והוא נפגשו על קו הזינוק של מירוץ חצי מרתון אחד. היתה בינהם איזו הכרות קצרה מוקדמת. הוא אמר לה, בלי להסס, שהוא יחכה לה אחרי קו הסיום בנקודה מפגש מסויימת עד שהיא תסיים. באמצע המירוץ הוא הרגיש טפיחה עזה על ישבנו, "הכל בסדר סטיפן?" היא צעקה לו בחיוך, בזמן שחלפה על פניו וסיימה את המירוץ הרבה לפניו. מסתבר שהיא רצה הרבה יותר מהר ממנו. מהר ברמה בינלאומית שכזו. הוא סיפר שהוא התאהב בה באותו רגע ובאותו מקום. מאז הם יחד. אהבתי את הסיפור הזה. כי הנה, יש גברים שיודעים לשים את האגו בצד. ואז פתאום חשבתי אולי זו רק דרך יותר מתוכחמת של האגו הגברי להתמודד? אולי זו הוורסיה הגברית למשפט המפורסם "If you can't beat them fuck them"  ?

אגו גברי. יצור מוזר.