בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

אני מעתיקה מהעיתון מתכון לחרוסת. עושה רשימה לירקן. רשימה נפרדת לסופר.

אני עורכת לכל הכלים ספירת מלאי. השנה אני קוראת תשעה עשר אנשים לסדר בביתי. זה ממש לא מובן מאליו שיהיו לנו מספיק מזלגות למשל.

אם יהיו על השולחן יותר משלוש צלחות ששייכות לאותו סט או לאותו צבע זה יהיה הישג בלתי מבוטל. לא נורא. אני לא חושבת שיש מישהו בעולם שחושב או מצפה ממני להיות מרתה סטיוארט של הסדרים. חוץ מזה, אוסף אקלקטי זה טרנדי. זה מספיק טוב למשל ל"פועה" משוק הפשפשים.

אני מתקשרת ושוכרת עוד שולחן. גם אם נחבר את כל אלו שיש לנו הם לא יהיו מספיק ארוכים. אני הולכת לחנות הכלים בשדרה הרביעית וקונה עוד כוסות ושלוש סכינים.

אני עושה את כל זה ודעתי פזורה. הראש לי לא לגמרי שם. זה אפילו לא מלחיץ אותי הסדר הזה. מה שמלחיץ אותי זה דווקא הבלאגן.

כי הראש שלי עדיין תקוע בתוך הגוף שלי. עמוק בתוך הכאבים שלי. בפינה השמאלית למטה אחרי שיורדים בסולם החבלים אל מרתפי המפשעה.

בעובדה שעדיין לא נמצאה הבעיה. אחרי סשנים של עינויים אצל הכירופרקט מסתמן שגם לא מהתחום שלו נפתחה הרעה.

גם הוא יצטרף אל הגסטרולוג, עובדי המעבדה ורופא המשפחה כשכולם ינפנפו לי לשלום כשאמשיך במסע.

אני שואבת את האבק מתחת לכריות הספה. חסר לי שמישהו יחפש שם את האפיקומן ויקבל התקף לב או התקף אסטמה חמורה.

אני מחפשת מתכונים לפשטידה.

אני מדברת אל עצמות האגן שלי אל מול המראה.

בודקת בגוגל את ההבדל בין כרפס למרור. תהיה לי צלחת פסח לתפארת המדינה.

סדר. כן. יהיה בסדר.

זרוע נטויה.