אני לא זוכרת באיזה סרט או ספר או בלוג או קופסא של קורנפלקס קראתי פעם שאנחנו תמיד עם רגל אחת בעבר ורגל אחת בעתיד ולא שמים לב שבינתיים אנחנו משתינים על ההווה. וזה נכון. אבל לא עוד. חבצלת עשתה לזה סוף. היא הכריזה על פרויקט "כאן ועכשיו". הנוסטלגיה כשהיא עדיין בתהליך הייצור, עדיין חמה בתוך התנור, למה נתגעגע בעתיד שאנחנו עושים אותו היום. אז הנה האוסף בצנוע שלי:
תקחו לי את זה וכאילו לקחתם את נשמתי. זה ה"קרוקס" הפרטי שלי. לא חשוב כמה יגידו לי שזה המוני, מכוער, לא אמיתי, קפיטליסטי,מי שבאמת מבין לא הולך עם זה, זה לא מעניין אותי. בלי הסטארבאקס היומי שלי אני לא אני. אם זה אי פעם ייגמר- זה פריט נוסטליה ראשי.
אין לי הרבה מה להוסיף על ריצה מעבר למה שחפרתי לכם במשך שנים. חוץ מאולי שבפציעה האחרונה הבנתי יותר משהבנתי אי פעם שאני לא רצה בשביל הכושר, או בשביל המשקל, או בשביל האופנה, או בשביל קליפות התפוזים או לרוץ כי כולם רצים. אני רצה כי אני אוהבת לרוץ. באמת באמת אוהבת. סוג של אושר אמיתי. רק שאוכל להמשיך. שלא יהפך לנוסטלגיה.
אחד כזה. כל יום. מחיטה מלאה. על זה 3 כפיות יוגורט וניל. וענבים אדומים. או תותים. או דובדבנים. מה שיש. אדום עולה. זה הצ'ופר הגדול שלי. הנאה גדולה.
המשקל שלי. כבר מעל שנה יציב ואינו תלוי עונה. כמעט במינימום האפשרי לי. האם כולי עומדת בזה בכבוד? כנראה שלא. היום הצטלמתי לתמונת פספורט. הבטתי בתוצאה. "אלוהים שמישהו יזריק לי בוטוקס או ינפח לי את הפנים עם משאבה, זו היתה המחשבה. אבל יחד עם זה, ההרגשה, היכולות בספורט, כושר ההתאוששות שהגוף שלי פיתח אחרי מאמץ, כמות האנרגיה, כל אלו - מעולם לא היו טובים יותר. אם זה ישתנה, זו בהחלט תהיה נוסטלגיה חזקה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
