אני זוכרת לפני ארבע שנים, כשחיפשנו בית, נסענו לכאן והוא הראה לי את הבית מבחוץ, עוד לפני שדיברנו בכלל עם הבעלים. הסתכלתי ואמרתי לו מתוך האוטו "זהו, זה. זה הבית שלנו" מבלי שבכלל ראיתי את הבפנים. אחר כך קבענו עם הבעלים, אחר כך ראינו מבפנים, אחר כך חיכינו שיבחרו דווקא בנו, אחר כך היינו מאושרים.
התחושה ההיא כל כך חיה בתוכי שחיפשתי אחריה גם הפעם. וכבר כמה חודשים אנחנו רואים בתים. עוד ועוד. והיא לא באה. התחושה הזו. ואז הספק מתחיל לכרסם. אולי הגיע הזמן להיות יותר פרקטית ופחות רודפת תחושות. יותר מציאותית ופחות מפתחת חלומות.
לפני חודשיים, ביום ההולדת שלו, של האיש שלי, כתבתי לו ברכה ארוכה. ככה אני. מכבירה במילים. ובין היתר כתבתי לו שלא ידאג. שיהיה לנו בית עם מטבח מלא אור, עם דלת מאחור ועם כלב גדול שחור. כתבתי את זה כי זה מה שחלמתי לילה לפני כן. טיפשי אני יודעת.
לפני שבוע וחצי שוב נסענו לראות בית מבחוץ. "הנה זה" הוא הצביע. "זה?" שאלתי בתדהמה. "כן זה" הוא אמר ולא הבין למה אני מתפלאת. "תראי אין כאן בכלל גדר לחצר. אני לא יכול לגור ככה". הסתכלתי עליו ואמרתי לו שזה הבית. לגמרי. לא היה אכפת לי הגדר. אכפת היה לי החלונות. לא יכולתי להסיר מהם את עיני. היו המון. חלונות זה אור.
היינו צריכים להמתין שבוע עד שאפשר היה לראות אותו. באמצע עברתי שם שוב מבחוץ עם האופניים. בחצר מאחור היה קשור כלב גדול ושחור.
שלשום יכולנו לבוא לראות את הבית מבפנים. מסתבר שהכניסה היא מאחור. נכנסנו לחלל שהוא מגורים ומטבח, היה יום שמש והכל היה מוצף באור. אני לא חושבת שראיתי כלום חוץ מקרני השמש ולא בדקתי כלום חוץ מלעבור מהופנטת מחלון לחלון.
האישה שהראתה לנו את הבית אמרה שיש עוד ארבע שמעוניינים. שהחבר שלה ולא היא הוא הבעלים. שנצטרך להמתין עד שהוא יפגש עם כולנו. אבל הבטן שלי ידעה.
אתמול בבוקר יצאתי לרכיבה. חזרתי והיתה הודעה. לא, היא לא רוצה להפגש עם אחרים, זה שלנו עם אנחנו מעוניינים. שעה אחר כך נפגשנו בבית קפה, מסרנו שיקים, חתמנו חוזה.
רק בערב, כשישבנו הוא ואני בחוף לעכל, שאלתי אותו, את האיש שלי שאלות. אם יש שם בכלל מכונת כביסה והיכן, אם היה במטבח מדיח כלים, אם היו ארונות או רק מדפים. אני באמת באמת לא ראיתי את כל הדברים.
אז נכון, הכלב לא שלנו, אבל הי, יש דלת מאחור, יש מטבח מלא אור וגם אם הוא של השכנים יש כלב גדול שחור.
אני כל כך שמחה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
