בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

"לעשות מזה בוקר" זה ביטוי שיש לי מאמא שלי. לקחת סידור נקודתי ולהפוך אותו לבילוי רוחבי. כי אם אנחנו כבר צריכות ללכת לשם או לשם, בואי "נעשה מזה כבר בוקר". משהו חיובי. 

לאחרונה אני לוקחת דברים שפחות חביבים עלי ו"עושה מהם בוקר". כמו למשל אימוני המהירות שלי. אני הרי יכולה לצאת מהבית, לרוץ 10 דק' לאיצטדיון הדי מיושן הקרוב, לספור את האינטרוולים, למדוד את השניות ולרוץ הביתה. זה יקח קצת מעל שעה. הווי יסומן. אבל לא ההנאה. אז במקום זה אני "עושה מזה בוקר".  אני רוכבת עם האופניים מרחק חצי שעה במעלה השכונה הכי עשירה שהעיר הזו מציעה. שם, בפסגת הר העושר יש איצטדיון משוכלל וחדיש. תענוג לרגליים.  בינתיים, בדרך אני מציצה לשגרת החיים של העשירים. זאת אומרת לשגרת הבוקר של המטפלות, הפילפיניות, הפועלים והגננים. רק הם רוחשים בכאלו שעות בין האחוזות הדוממות והמכוניות המפוארות.

האיצטדיון עצמו צמוד לתיכון יוקרתי עם תלמידים יוקרתיים בבגדי ספורט אחידים. תמיד הכיתה הראשונה יוצאת אל האיצטדיון קצת אחרי שאני מגיעה. וכך במקום לרחם על עצמי בין סיבוב לסיבוב אני עסוקה בלנתח מצבים, למיין את הדחויים נגד המקובלים, הרצים נגד ההולכים, הבנות נגד הבנים. זה עולם מרתק נערות ונערים. הזמן והסבל עוברים הרבה יותר מהר. אני שוכחת מעצמי.

אחר כך יש צלצול והם כולם נעלמים. באותו רגע תמיד יורדת על האיצטדיון דממת אלוהים. זה השלב שבו אני חולצת את נעלי הריצה. אני עושה  עוד כמה הקפות הפעם יחפה. התחושה היא מעולה. אחר כך אני עולה על הדשא הנקי והמטופח והירוק הזה ורצה ספרינטים בין קרן לקרן על המגרש המסומן, בין רשת לשער, על הקווים ובאלכסונים. כמו כלב ששוחרר מרצועה. עדיין יחפה.

ובסוף אני הולכת לשתות קפה. אמנם אותו אחד אבל הי, סטארבקס שהוא בשכונה של עשירים הוא יותר מיוחד. ובסוף, רכיבה חזרה שכולה בירידה. וככה מאימון משמים זה הופך לבוקר של הנאה.

אבל לפעמים, כמו אתמול, בשביל "לעשות מזה בוקר" אני צריכה קודם לעשות מזה לילה. לשבת ולעבוד עד מאוחר כדי לפנות את יום המחר. בעיגול האור בבית המוחשך אני יושבת ועוברת פעם אחרונה על המסמכים. אני קוראת שוב את המילים שלו, של הבוס שלי. "אני צריך שתעשי לי את זה מכוער".  כן. אני יודעת מה זה "לעשות את זה מכוער". מילת קוד לשכירי חרב של מילים.מילת קוד לירידה לעולמות תחתונים.  את דממת הלילה מפרה רק צווחת המפגש בין האבן המשחזת לבין סכיני המילים. ציניות וארס מזדחלים מהמקלדת כמו תולעים.  מרעילים את השורות. אני מסיימת לכתוב ושולחת לו.

בבוקר אני כבר מוצאת מייל ממנו של תודה. שזה מצויין ושזה בדיוק מה שהוא רצה.  וזה משאיר אותי תוהה. מה עכשיו? חיוך של גאוה?  על מה? שאני יודעת "לעשות את זה מכוער"?

כבר כמה שבועות אני מנסה לגדל לעצמי ביצים כדי לשלוח לו מייל שזהו. נמאס לי "לעשות את זה מכוער." או לעשות את בכלל.  כל מה שאני רוצה בחיים זה  "לעשות לי מזה בקרים".