הוא היה עצוב. עצב מכל הלב כזה. לי היה עצוב העצב שלו. הוא באמת אהב והיה קשור לבית שעזבנו אתמול. זהו, תם ונשלם. שנינו אהבנו אותו. רק שהוא, לא בנוי עם מנוע מאותו דגם שאצלי. המנוע הזה שמתחיל כבר לטרטר בעליצות למסע הבא עוד לפני שנגמר זה שהיה. או שאולי הוא כן רק שאצלו זה קצת יותר איטי. בכל מקרה אמרתי לו שלא ידאג. שיש לו את אני. שבמצבים האלו אני אספיק לשנינו.
בסוף היום כבר היינו מותשים. מאז שעות הבוקר המוקדמות עבדנו כמו שני חמורים.
אחרי המקלחת עמדתי לצחצח שיניים מול המראה הגדולה. אמבטיה אחרת, בית אחר, פעם ראשונה. ואז הרמתי קצת את העיניים ופתאום ראיתי עננים, צמרות עצים ושמיים. בכלל לא שמתי לב לפני כן שבין המראה לבין המשך הקיר והתקרה יש עוד חלון לנשמה. בחוץ היה כבר אור של אחרי סוף יום והעננים היו מסודרים באופן עוצר נשימה. קראתי לו שיראה. אז עמדנו ככה שנינו מול העננים ומול המראה וחנכנו את הבית החדש במעשים של אהבה. אני חושבת שאחרי זה אולי בפעם הראשונה הצלחתי להעביר גם לו את התחושה. שזה בסדר . שגם כאן יהיה לנו טוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
