פעם עוד חששתי שיחשבו שאני צוקית פלצנית וירוקה אז שתקתי. היום כבר ממש לא אכפת לי לומר בקול רם שרשתות המזון המהיר מגעילות אותי. מעוררות בי סלידה ובחילה. פיזית ועוד יותר נפשית. אני שונאת את הריח שלהם, את הדביקות שבהם, את הדמוי האוכל שבהם, הפלסטיק, הכימיקלים, השמן, צורת השיווק, הצעצועים, הצבעים, הגדלים וההתיימרות כאילו שאם יש להם חתיכת עוף חיוור בתפריט הם כבר נחשבים בריאים. האנשים שיושבים ואוכלים שם מעציבים אותי והאנשים שמאכילים שם את הילדים עוד יותר מעציבים אותי. אני בטוחה שבעוד אי אילו עשרות שנים מקומות כאלו או לפחות התפריט הנוכחי שלהם יהפכו בלתי חוקיים ואנשים לא יאמינו שפעם מכרו כאלו דברים. בעתיד האוכל הזה יהיה האזבסטוס של היום. אף אחד לא מעלה בדעתו לשפוך שמן שרוף כימיקלים וטונות של מלח למנוע של האוטו שלהם אבל לתוך הגוף? חופשי. למה לא. יסתם המנוע? נחליף קרבורטור. הרשתות האלו משגשגות כמו עובש על מצע רטוב של כמה חלופות של תכונות אנושיות- בורות, שאיפה לנוחות ומהירות או הדחקה.
אז מה צוקית פלצנית ירוקה רוצה? אוכל פשוט ובסיסי שהוא גם בריא. לא משהו שיש עליו רשימת מרכיבים מפחידה אלא שהוא עומד בפני עצמו. יופי. לאנשים כמוני יש כאן הרבה רשתות מזון גדולות. המובילות נקראות בתרגום חופשי "מזון מלא" "בחירות" ו"קייפרס". שם אפשר למצוא הכככל. רק יש בעיה. הרשתות האלו מגעילות אותי מעוררות בי סלידה ובחילה. הפעם לא פיזית אבל בהחלט נפשית. הם עלבון לאינטלגנציה, הם הצד השני של המערכת החולה. קודם כל יש להם המון המון מוצרים רגילים עם כל המרכיבים הרעים אבל הם אורזים אותם מחדש באריזות שנראות כמו אמא אדמה בצבעים של חום וירוק עם סמלים ירוקים וציורים של שדות פתוחים וחומרים ממוחזרים מגללי פרה. אנחנו הרי לא נשים לב שבפנים יש זבל. לא נקרא את התווית. נלך אחרי מראה עיניים. הזרעים למיניהם משקלם ומחירם בזהב כאילו לאיסוף של כל זרע חמניה נדרשו עשרה חזירי בר נדירים לחפור אותם כמו פטריות כמהין. הירקות האורגניים עולים הון תועפות ואני גם לא מאמינה להם. יום אחד הרי תפרוץ שערוריית הגידולים האורגניים ומישהו יצטרך לתת דין וחשבון על החומרים התחליפיים הלא מפוקחים שהשתמשו בהם במקום הרעל הרשמי שלפחות בפיקוח. כשמשהו מתחיל להיות בכמויות מסחריות פינות מעוגלות. לא יעזור כלום. האנשים שממלאים שם עגלות בהבעת חשיבות עצמית עצומה לא מעציבים אותי רק עושים לי חשק להעיף להם סטירה.
יש ברשתות האלו כשל לוגי עצום. לא יתכן שהרצון והשאיפה לפשטות ובסיסיות יעברו דרך עליית מדרגה בתרבות הפלצנות והצרכנות. הן משגשגות כמו עובש על מצע רטוב של כמה חלופות של תכונות אנושיות- טפשות התיימרות או שוב פעם בורות.
אז מה בכל זאת אני רוצה? כלום. לקטר. גם זו שאיפה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
