אני מחפשת את המילים שמתערבבות עם המחשבות שמתערבלות עם התחושות. למה דווקא המוות הזה מכל האחרים? הרי לא הכרתי את האיש. מעולם לא פגשתי אותו, מעולם לא החלפתי איתו מילה. אז אולי זה כי למרות זאת, בניגוד למתים אלמוניים אחרים הוא היה קיים אצלי בתודעה. נימים אקראיים בלתי משמעותיים שמבדילים אותו מאנשים אחרים. אולי כי בביקור האחרון בארץ אחרי שנים רבות של חוסר קשר, מאז הצבא, האיש שלי פגש אותו כששניהם היו באמצע הריצה. אולי כי בביקור האחרון שלי בארץ יצאתי לרוץ עם חברה טובה ואז פגשתי בפעם הראשונה והיחידה את אשתו כי היא השותפה שלה לריצה. ואולי זה לא זה, אולי זה בכלל סוג המוות. הקווים המקבילים. הנסיבות. סוג של טרגדיה שנשלחה כדוגמן בשליחות השטן. טרגדיה שבאה להמחיש בפניך את השבירות ואת ההתכנות של המוות שלך עצמך.
והמחשבות ממשיכות להתערבל. ואני חושבת על הרגעים האלו בחיים שבהם מתרחש מן שיפטינג שכזה. תזוזה של הנקודה הגאומטרית שמסיטה את שיווי המשקל ומשנה את האיזון. כמו הרגע הזה שבו יש ילדים. הפחד מהמוות שלך עצמך מופקע מחזקתך. המניע החזק ביותר לשמור על החיים שייך לאחרים. החשיבות הכי גדולה היא למנוע את אובדן הכאב מהילדים. אתה מוצא עצמך מתמקח ועושה עסקים עם השטן או עם אלוהים, "תן לי רק כך וכך שנים עד שהנפשות הרכות יהיו חזקות מספיק בשביל לספוג זעזועים. אחר כך- אני הפקר." לשמור על החיים הופך למשימה. משימה שאנשים כמותו לא זכו להשלים והלב נחמץ על הילדים.
העולם מלא עוולות ומוות ותאונות ומלחמות ומתים. הטבע האנושי לא נותן לכולם לחדור אלינו אחרת היינו נשרפים. אבל לפעמים החיים מקלפים בשבילך כמה קליפות נוספות כמו מבצל ומקרבים. כדי שתוכל להריח את את החריפות, כדי שזה ישרוף לך בעיניים, כדי להציף אותך בעצב ובכעס. כדי להזכיר לך את הזמניות, את הסתמיות. את האקראיות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
