בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

הבית ריק ושקט. שלווה. אני מכינה את הקפה של אחר הצהריים ומתיישבת ליד המחשב. זמן עבודה.

שתיתי אולי את הלגימה הראשונה כשאני שומעת את המפתח למטה, הוא הגיע מהעבודה. לא נורא . הוא לא הטיפוס שמפר לי את השקט או את השלווה. ואז הוא עולה למעלה ואומר "אולי תבואי לרוץ איתי"?

אוווווווולללללללללללייייי תבווווווואאאאאאאאי לרוווווווווווץ  אייייתייייייי, המילים מתגלגלות כמו רעמים רחוקים בהילוך איטי לתוך ראשי,  היד שלי קופאת על כוס  הקפה בין השולחן לבין הפה, המח מפשפש בארכיב הסרטים ואצבע נעלמה לוחצת בתוך המח על play ומקרינה לי את הסרט שמסתתר בתוך המילים:

אישה עם קפה ועם שלווה מניחה את הכוס מידה.הסמן מהבהב על המחשב המיותם והיא הולכת ללבוש בגדי ריצה. היא תלבש את המכנסיים הכתומים עם הכיס הפנימי. היא בכלל לא התכוונה לרוץ היום ועכשיו לא רק שהיא תרוץ היא תעשה את בעליות של היער ובקצב רצחני.

הם יסיימו את הריצה בפינה הרחובות ויכנסו לסופר להביא חלב ולימונים ששכחה בבוקר. היא לא תשכח עכשיו לשים שטר של כסף בכיס הפנימי. הם יגיעו הביתה מזיעים אך מרוצים. הם ילכו לעשות מקלחת ארוכה. הם ילכו ביחד למיטה. איכשהו ימצאו עצמם בסוף התהליך  שוב בתוך המקלחת עצמה. מדי פעם יש תמונות חטופות על הקפה המתקרר, השמש שבחוץ עוד זורחת, והמחשב הפתוח עם העבודה המוזנחת. קאט.

"טוב אני באה"  אני אומרת לו ומניחה את הקפה.