רגע לפני שעברנו דירה החלטתי לעשות פרויקט אלבומים. הרבה מהם היו גדולים מדי או מתפרקים מדי או כבדים מדי. רציתי להעביר את כל התמונות לאלבומים קטנים. אז רציתי. לא עשיתי כלום מזה. העברתי חצי אלבום ובזה זה הסתיים. חוץ מזה קרה הדבר שתמיד קורה בכאלו מקרים וזה שרוב הזמן הועבר בהייה בתמונות ישנות ובזכרונות נשכחים. בין כל האלבומים יש אלבום אחד ורוד עם פרחים כחולים. או שאולי הוא כחול עם פרחים ורודים. ביני לבין עצמי הוא מכונה אלבום ה"למה מי את בכלל". יש לי אליו רגשות מעורבים. אפשר לכנות אותו "גאווה ותסביכים קדומים". ספורים על כף יד אחת האנשים שראו את האלבום הזה. אבל הנה אני מאווררת אותו קבל עם ובלוג אולי כדי לשחרר את השדים.
האלבום הזה התחיל כתמונה בודדה וקטנה בקופסא. כשהייתי נערה מאוד צעירה הסתובבתי פעם עם חברות בגני התערוכה. קראו לי מאיזה דוכן וביקשו שארשם לתחרות יופי שעורכת איזו חברה. נרשמתי. חלפו מספר ימים התקשרו אלי והשתתפתי. בכלל לא זכיתי. אבל קיבלתי במתנה ביקיני אדום וקטנטן וחבילת טיפוח. שני דברים שבאותם ימים (ובעצם עד היום) לא היה לי הרבה מה לעשות איתם. למחרת הופיע בעיתון תמונה קטנה. רואים אותי עומדת מול הבנות עם ידיים מונפות, מסבירה משהו. לפחות ככה זה נראה. אני כבר לא זוכרת מה היה. אז גזרתי את התמונה מהעיתון ושמתי בקופסא.
אבל הנעורים שלי לא נועדו למסלולי העץ של תחרויות יופי אלא למסלולים בין מצופים כתומים במי ים מלוחים. בשלב מסוים הייתי בנבחרת שהשתתפה בתחרות בין לאומית גדולה. באותה תקופה לא היו בארץ נשים שעסקו בספורט הזה. היום המצב שונה. היום יש נשים ולא רק שיש נשים יש להן באולימפאידה כמו גם בתחרויות בינלאומיות מקצים נפרדים מהגברים כמו בכל ענף ספורט נורמאלי. אבל אז לא. היו שתי נשים בארץ שהשתתפו (וגם הגיעו להשגים) בספורט הזה לפני. היו הרבה נשים שהשתתפו והצליחו אחרי. אבל באותם שנים בהם אני עסקתי בו הייתי היחידה. אז סביב אותה תחרות בינלאומית גדולה העיתונות חגגה. ופתאום עשו עלי כתבה כפולת עמודים באחד השבועונים. ופתאום תמונת שער עם כתבה במוסף עיתון יומי. ועוד תמונת שער עם כתבה בעוד מוסף של עיתון יומי. וכתבה בעיתון נוער. ועוד תמונה פה ועוד תמונה שם ו..הבנתם את התמונה. אז אחרי שכל ההייפ הזה הסתיים הוצאתי את אותה תמונה ראשונה וקטנה מהקופסא, קניתי את האלבום הוורוד עם הפרחים, אספתי את כל הנוספים וסידרתי. שיהיה לנכדים.
הגעתי לגיל צבא. הייתי צריכה להחליט אם אני מגישה בקשה ל "ספורטאי מצטיין" (מה שלא היה בעיה כי החלוקה היא נפרדת לגברים ונשים וכאמור לא היו עוד נשים בקטגוריה) אבל המשמעות של זה היתה מאה אחוז ג'ובניקית כדי לאפשר המשך אימונים. ויתרתי. הפחיד אותי להיות פקידה. ההשגים שלי בספורט באותה תקופה לא הצדיקו את זה. אז עזבתי סופית והלכתי לצבא. סיימתי טירונות והייתי מיועדת לקורס קצינות שלישות. ג'ובניקית עם דרגה. רציתי ים קיבלתי אוויר עוד מכה. רגע לפני היציאה לקורס קראו לי ואמרו לי שיש קורס נסיוני לנשים. אמרתי כן. אמרו רחוק מהבית. אמרתי כן. אמרו תנאי שדה והכן שלי רק גדל יחד עם החיוך על הפנים. סיימתי את הקורס בהצלחה, הוצבתי ביחידה, ואהבתי את מה שעשיתי. כמה חודשים, קיצור פז"מ, קורס סמלים, וקודמתי לתפקיד מסויים. עכשיו בסדר, זה לא שהמצאתי תפקיד או הגעתי למקום שאף אחד לא הגיע לפני, רק שאתם בטח כבר יכולים לנחש לבד, אף פעם לא עשתה את התפקיד הזה בחורה. לא בארץ ולא בארצות הברית אמרה השמועה. לא יודעת מי "הלשין עלי" כתבה כפולת עמודים באחד השבועונים עם תמונות ועד קטע קטן במחנה.
עוד דף באלבום הפרחים .
השתחררתי מהצבא נסעתי, חזרתי, נסעתי, הייתי, חייתי. הכרתי אותו. היה לו אופנוע. אז נהייה גם לי אופנוע. במסגרת חלוקת מטלות שווה היה תורי לקחת את האופנוע למוסך כשצריך.
ואז יום אחד התקשרו אלי "אה קיבלנו את מספר הטלפון שלך מהמוסך, אנחנו עושים כתבה על בחורות שנוסעות על אופנועים כבדים כי אין הרבה".תודו שזה כבר מצחיק. תמונת שער במוסף של עיתון יומי וכתבה בפנים.
וזהו כאן הסתיים הרומן המשונה הזה ביני לבין העיתונים. אפילו אני חייבת להודות שבשביל מישהי אלמונית זה פשוט צירוף מקרים. לא היה הרי קשר בין תקופה לתקופה ובין הכתבות.
מאז האלבום הזה עובר איתי בתים וכל פעם שאני נתקלת בו הוא מעורר בי את אותם רגשות מעורבים. גאווה זה ברור, מה, הנה אני בעיתון. אבל כאן נכנסים התסביכים הקדומים. אני תמיד מרגישה שהאלבום הזה הוא סוג של בלוף. שאם מישהו יראה או יקרא את כל מה שכתוב שם הוא יגיד רגע, אבל לא היית הכי יפה בתחרות ההיא, לא היית הספורטאית הכי טובה אז בנבחרת , לא עשית איזה פעולה מופלאה בצבא, לא היית אופנוענית דגולה אז למה בעצם? למה מי את בכלל? למה מה?
בסוף האלבום הזה, בעמוד האחרון יש עוד תמונה אחת ויחידה שגזורה מהעיתון. תמונה בשחור ולבן בלי מילים. רואים בה אותו ואותי מחובקים. מצאתי אותה יום אחד בהפתעה בעכבר העיר. אותה אני הכי אוהבת. כי על זאת זו אף אחד לא יכול להגיד כלום. זו לא בלוף. אם יש משהו בעולם הזה שהוא אמיתי הרי זו האהבה. כל השאר הוא יחסי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
