בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

1.

אנחנו מזדיינים, סליחה, עושים אהבה על המיטה מעל השמיכה המתוחה כי חם.

2.



אחר כך אנחנו נרדמים מזיעים חבוקים, מכופתים ומרוצים עדיין מעל השמיכה המתוחה. כי חם, נו.

3.

ואז, שאז זה בערך רבע שעה אחר כך- קר לי. בכל זאת הקיץ של פה הוא לא הקיץ של שם. אז אני מתגלגלת ומושכת ושולפת ונכנסת מתחת לשמיכה. והוא- כלום. ממשיך לישון מעל השמיכה.

5.

ואז, כשאז זה בערך ארבע לפנות בוקר הוא נזכר מתוך שינה עמוקה שקר לו. והוא עושה את מה שהכי פשוט בשעה כזו. משוך עליו את החלק בשמיכה שמכסה אותי ומתגלגל כמו בתוך שק שינה גם מעל וגם מתחת. מותיר אותי בלי. רועדת עירום ועריה.

עכשיו, למשוך ממנו את החלק שלי בשמיכה, לגלגל אותו לקצה של המיטה כדי שיכנס מתחת לצד שלו של השמיכה, זה כמו לתקוע לו תרנגול באוזן שצורח "קוקוריקו השכמה".  ואני, יש לי לב רך אני.

6.

בסוף אני קמה, מדשדשת לחדר הארונות וחוזרת גוררת  איזו שמיכת צמר צהובה.

7.

ובבוקר תמיד מנסה להבין איך מאהבה ותאווה נותרו נקניקיה בתוך לחמניה וביצת עין צהובה.