מי חוזר מטיול ארוך ומדבר על ריצה? מה זאת אומרת מי. אני. כי ככה. כי יש ריצות שנחרטות בי. אפילו שזו היתה סתם ריצת אימון. ואפילו והנה אני מגלה לכם את הסוף - זו היתה ריצה שעברה ללא אירועים מיוחדים, ובכל זאת היה בה משהו חזק שנחרט בי. אני חושבת שזה בגלל התחושה שהיתה קצת חדשה. אני יודעת לרוץ לבד ואני יודעת לרוץ בקבוצה. אני יודעת לרוץ עם מוזיקה או רק עם רחש פסיעות ונשימה. אבל אני חושבת שהפעם למדתי לרוץ עם פחד. פחד הוא סוג של יצור שיכול להיות לפעמים מאוד סמיך. הגיוני או לא הגיוני, מוצדק או לא מוצדק זה לא עושה אותו לפחות ממשי. ממה פחדתי? אתם יכולים לצחוק עלי, אבל פחדתי מדובים. פעם לפני כמה שנים נתקלתי בדוב במהלך אחת הריצות שלי. זה הסתיים בכך שכל אחד פנה לדרכו אחרי מבטים חודרים. אבל זה הספיק לי. אני פוחדת מהם. לא חסרים סיפורים. אני לא דוברת בשפת החיות. גם כשאני נתקלת בריצות בחיות אחרות אני מרגישה מאויימת ושהן יודעות את זה.
הדובים באזור שבו היינו הם לא בגדר שמועה או אגדה. הם בגדר עובדה. מאוד מוגמרת. הוראות הבטיחות למטיילים שם, מעבר להוראות הרגילות של לא להשאיר אוכל או זבל בחוץ כוללות גם לא לבשל בכלל דגים והשיא- לנשים במחזור מומלץ מאוד לשים טמפון!!! ואני בטח שאני בשיא המחזור ובטח שעוד לא קם הדובון שיגרום לי לשים טמפון.
אבל רציתי לרוץ. ערב לפני, הפחד שלי והעקשנות שלי עמדו אחד מול השני וחשפו שיניים ושיחקו בהורדות ידיים. הם היו די שווים. שובר שויון היה האיש שלי. בלי שהוא אפילו יודע מה מתחולל בתוכי. אם הוא אומר משהו כמו "עזבי תרוצי ביום אחר" הפחד היה מנצח אבל הוא אמר "כן תרוצי" וזה הכריע את המערכה.
בשלוש לפנות בוקר באוהל התעוררתי וחשבתי על זה שאני ארוץ עם מקל קטן שבקצה אקשור גרב מלאה בטישו. ואחזיק מצית ביד השנייה. וככה אם אתקל בדב אדליק ויהיה לי לפיד אש להגנה. מסוג המחשבות שנדמות מאוד הגיוניות וסדורות בשלוש לפנות בוקר מתוך ערפילי השינה.
בחמש וחצי בבוקר התעוררתי מרעש טיפות הגשם על האוהל. הבנתי שלפידים כבר לא יהיו כאן. יצאתי מהאוהל והרתחתי מים לקפה על הגזיה הירוקה. קפאתי מקור במעבר משק השינה לבגדי הריצה. בסוף לקחתי פעמון וקשרתי לאחד מבקבוקי השתיה ויצאתי לדרך.
והפחד היה שם. רצנו זה לצד זו. אט אט התפזרו העננים והשמש התחילה לעלות. הדרך היתה מקסימה. מדי פעם נפתח היער בצדדים לכרי אחו מדהימים ומוריקים עם קרניים ראשונות של שמש שנשברות על משטחים רטובים. הלב שלי נפל כמה וכמה פעמים. בכל פעם ששמעתי רעש ענפים נשברים. אבל לא ראיתי דובים. לא תמיד הסתכלתי. היו איילים. ופעם אחת פרה שחורה שהפריחה לי את הנשמה. והמון ציפורים וצ'יפמנקים קטנים. לעיתים הפחד חיבק אותי חזק ולעיתים קצת הירפה. זו היתה גם הידיעה הזו שעד שאגיע לכביש לא יהיה שום בן אדם, שום בית, שום אוטו. זו רק אני בעולם.
עשרים ושבעה קילומטר מאוחר יותר ראיתי סוף סוף את פיתול הכביש מרחוק. נשמתי נשימה עמוקה לרווחה. עכשיו נותרו לי רק עוד שבעה קילומטר של כביש עד למקום הפגישה. בכביש כבר לא מפחיד, הפחד שחרר אחיזה. הוא בטח רץ חזרה.
בבוקר לפני שיצאתי חיברתי למכנסיים את האייפוד שאפל הקטן שלי ושטר של כסף. ידעתי שלא אתחבר אליו ביער. אם דב בא לאכול אותי לפחות שאשמע. אבל בניתי על המוזיקה כדי להעביר לי את הזמן בקילומטרים האחרונים של הריצה בכביש. את הכסף לקחתי על כל מקרה של תקלה אם הוא לא יגיע לנקודת הפגישה.
אז פניתי שמאלה לכביש והמשכתי לרוץ. גיששתי מימששתי חיפשתי . לא דובים, לא יער, לא אייפוד ולא כסף. איפושהו כנראה בשביל זה נפל. מנחה לאלוהי הדובים. הם בטח יושבים עכשיו שומעים את הפלייליסט שלי וצוחקים.
שני קילומטר לפני צומת המפגש כבר התגעגעתי אליו נורא. הבדידות והפחד היו סמיכים כל כך שזה נראה כאילו שעזבתי אותו לפני שנה. לפי החישובים הוא כבר היה אמור לעקוף אותי, לצפצף לי, לסמן לי שהוא מחכה לי. זה לא קרה. לא לקחתי פלאפון כי אין באיזורים האלו שום קליטה. הגעתי לצומת שבה קבענו ופשוט ישבתי וחיכיתי. ואחר כך צעדתי וחיכיתי. ושוב ישבתי. וקמתי והלכתי ודאגתי וישבתי. אבל ידעתי שאם הוא מתעכב יש סיבה.
בסוף הוא הגיע. מאובק לא פחות ממני. היה לו פנצ'ר באמצע החולות. לא נורא.
בערב האחרון של הטיול ישבנו בחושך ליד האוהל ושתינו קפה. שנינו הבטנו בחור שבעץ לידנו כי גר בפנים רקון.(דביבון מצוי) בערבים הוא היה מציץ ומוציא את הפנים הממושקפות שלו מהחור לבדוק אם הלכנו לישון. אם אפשר כבר לצאת. "עכשיו אני יכול כבר לספר לך" הוא אמר. ואז הוא סיפר על הלילה שהוא קם לשירותים ועל הרעשים, ועל הזוג שעמד שם עם הילדים, ואיך הם הלכו לישון באוטו כי היה להם דב בתוך הדברים. אלו שהיו באלכסון מאיתנו.
אני שמחה שלפעמים הוא מסתיר ממני דברים. אני שמחה שלפעמים גם אם רק לזמן מסוים, אני מתגברת על פחדים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
