בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

החטא?

לבקרים יש זרימה משלהם, חוקים פנימיים ושיפועים פחות או יותר קבועים. כשאלך לבית הקפה תמיד יהיה מקום לשבת, תמיד יהיה לי ספר ותמיד תהיה חצי שעה. לא חשוב עם האימון  שלי הוא יהיה או שכבר היה ולא חשוב מה כמות העבודה. לא מתווכחים עם זרימה. אז שלשום כשהגעתי ולא היה מקום לשבת זו היתה צרימה. החזקתי את הקפה והתלבטתי לאן לקחת אותו . הבטתי בשמים וראיתי שהגשם יתאפק עוד חצי שעה אז יהחלטתי לשבת בחוץ באחד השולחנות הנטושים. עדיין לא מאוד קר אבל כבר לא לגמרי נעים. הוצאתי את הספר. חשבתי לעצמי שבטח יש סיבה קוסמית טובה למה דווקא היום אין מקום בפנים. בראש עברו לי הסיפורים האלו של אנשים שניצלו בדקה התשעים כי לא היה מקום על המטוס או משהו דרמטי שכזה. אבל החיים, החיים הם יותר אפורים.  התחלתי לקרוא.

"שלום, זו את, לא הייתי בטוחה מרחוק אז התקרבתי לראות" אמרה לי מישהי בעברית מעל הראש.

הרמתי את המבט והלב שלי אמר:  "אויש".

[ריווינד- לפני שנה עזבתי את עבודת "הכישורים הנמוכים" שעבדתי בה. האישה הזו שעמדה מעלי עכשיו , היתה שם לקוחה. אני לא רוצה לומר עליה שהיא מייצגת את  "הישראלי המכוער" זה לא ביטוי יפה. אז במקום זה אני רק אומר: הישראלית הבוטה, הישראלית הקולנית, הישראלית המתערבת, הישראלית המנדנדת, הישראלית הדורשת, הישראלית הצנטרליסטית. בכל פעם שהייתי רואה אותה הייתי בורחת כמו מפני מגיפה.]

"איפה את, אני לא רואה אותך שם כבר!" היא צועקת עלי.

"לא, עזבתי כבר כמעט לפני שנה" אני עונה.

"למה?", היא מניחה ידיים על המתניים, "אז מה עכשיו את לא עובדת?"

"דווקא כן עובדת. אבל מהבית"

"אה באמת, במה?"

"בעריכת די...."  עוד לפני שאמרתי את הנ' של הדין הבנתי שעשיתי טעות מרה.

היא בדיוק מסוג האנשים שכבעל מקצוע כלשהו יקרא על דרכם מייד הם יחשבו שיש לנצל  ולסחוט את ההזדמנות עד תומה.

עיניה התעגלו, הידיים צנחו  ומגישה מתנשאת וקול צעקני הכל פתאום השתנה.

"אהההה, באמת את עורכת דין? לא ידעתי"

כאן באה חקירה קצרה לוודא את שנות הוותק, הניסיון והתואר ושלא חל איזה בלבול.

ידי התהדקה על הקפה המתקרר, אצבעותי מוללו את כריכת הספר ביאוש , ראיתי , ראיתי את זה בא.

"תשמעי, אני ממש ממהרת יש לי רק חמש דקות. אני בדרך חזרה מהמוסך, אני צריכה להגיע לבעלי הביתה ואני עוד בדרך לקנות נר נשמה לאימי שנפטרה, אז תני לי לחשוב רגע ואני אמצא איזו מכל השאלות שיש לי היא הכי חשובה"

גם כשהגשם ,כמו שהבטיחו השמיים, התחיל לרדת אחרי חצי שעה היא - עדיין לא פסקה. היא עמדה, וישבה ,שקלה לקחת גם קפה והתחרטה, שוב נעמדה, ושוב ישבה. בכתה, התעשתה, שאלה, וסיפרה. את הסיפור שלה יכולתי אני לספר לה כבר אחרי המשפט הראשון שלה. את האמצע את הסוף וגם את ההתחלה. קראתי את ה"ספר" הזה בכל כך הרבה תיקים משפחתיים. הדמויות תמיד אותן דמויות וגם התפאורה. האם שנפטרה. הירושה. האדמה. האחות המועדפת.  האחות המקופחת. הנכד הגרגרן שבוחש בשמנת לפני שזו בכלל בקערה. הכעסים, המריבות, האשמות, הדמעות. מה ניתן מרצון מה נלקח במרמה. בתפקידי משנה תמיד יופיעו עסקאות קומבינציה, קבלנים, עורכי דין, עיריות אישורים. הכל על כסף ושום דבר לא כסף. הכל על אהבה.

הכל על דירות ורווחים ואדמה ובעצם הכל על משקעי עבר ועל שופל שמוחק משפחה.

ואני בכל הזמן הזה אספתי בבהילות ענפים ועלים של שלכת וכל מה שמצאתי כדי לבנות סביב הלב שלי חומה.  יש לי נטייה ליפול עם אנשים כאלו. להציע עזרה. ואני לא רוצה. אישה כמוה תשתה את דמי עד בלי די. אני לא אוהבת אותה, אני לא סומכת עליה, היא אישה מרה וקשה. לא חסרים לה אמצעים והמסכנות שלה נובעת בעיקר מההתנהגות שלה עצמה.  האמת היא, שמכאן גם אין לי שום אפשרות להציע לה עזרה מעשית מקצועית. אז כל פעם שהלב שלי הציץ דחפתי אותו חזרה.

שעתיים אחר כך אספתי את הדברים ואמרתי לה שאני חייבת ללכת. היא הלכה אחרי. היא ביקשה שאקח את הטלפון שלה ואני הצלחתי לסרב.  נפרדתי ממנה לשלום ונעלמתי לתוך החנות הקרובה. בעודי בוחרת בפיזור דעת עגבניות שאלתי את עצמי האם חטאתי בערב יום כיפור והאם אני הופכת לכלבה.

ועונשו?

אין כמובן שום קשר בנושאים.  זו רק סמיכות הימים  שמדביקה לפעמים באופן מלאכותי אירועים. הכנה למירוץ מרתון אורכת בסיביבות חמישה חודשים. במהלכם מגבירים מדי שבוע את המרחקים. השיא הוא בריצה הארוכה כשבועיים וחצי לפני המירוץ. חזרה גנרלית. אחר כך נפח האימונים ילך וירד עד ליום המירוץ עצמו. לאותה ריצה ארוכה אחרונה בארץ קוראים "מסכמת". הכל בארץ נשמע כמו ז'ארגון של צבא. אבל האמת שזה שם נכון. הריצה הזו מסכמת את כל התקופה. אף פעם לא שאלתי אנשים אחרים אבל אני בטוחה שלא רק אצלי , יש לריצה האחת הזו חשיבות  ומשמעות יתרה. היא התא החי של הזיכרון, היא נושאת את הקוד הגנטי של הביטחון. איתה מתייצבים בבוקר המירוץ על קו הזינוק ויש לה השפעה פסיכולוגית גדולה. 

אתמול היתה הריצה המסכמת שלי. 35 ק"מ. כאן אני מתלבטת איך לכנות אותה. חרא? מחורבנת? גרועה? על הפנים? בושה וחרפה? קצת מכל דבר אני משערת.

25 ק"מ ראשונים בלי שום בעיה. עשרה אחרונים התדרדרות מהירה. אני לא יודעת אם הייתם פעם בשוק הכרמל בשעת הסגירה. רעש נפילת תריסי הגלילה המתכתיים נשמע מכל עבר. פלאק! פלאק! פלאק! ככה זה גם בגוף. מישהו מבפנים סוגר את המערכות בטריקה אחת אחרי השנייה, הרגליים- עופרת יצוקה. תחושה מאוד לא נעימה. ולא, אין שום נחמה בעשרים וחמישה הטובים. מרתון הרי מתחיל רק בקילומטר השלושים.

וכן. אני כבר מנוסה. זה הרי לא יהיה המירוץ הראשון שלי. אני אפיק לקחים ואעשה לעצמי ועדת חקירה ואנסה להבין למה ומי ומה קרה. אבל שום דבר לא ישנה את העובדה שלקו הזינוק אני אתייצב עם זיכרון של ריח ריקבון שעולה מירקות תוססים בסוף יום של שוק על הריצפה.