בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

יוליאוגוסט. חודשיים שנספרים תמיד בנשימה אחת. צמד חמד. כאן, יולי היה האלטר אגו של אוגוסט. יולי גשום ואפור שלא מוכן שאף אחד יבלבל אותו עם העובדות. אבל אז בא אוגוסט וחיפה עליו בשמש נעימה וחייכנית ושבועות שלמים ללא גשם בהם העיר יצאה מגדרה כי בקיץ כאן כולם משתנים ומתקלפים ונפתחים  ואפילו ההרים נראים גאים מתמיד והכל תופס פוזה של גלויה. אז רגע לפני שהסתיו שחושב שהוא מצליח עדיין להסתתר מאחורי סינרה של השמש אבל בעצם כולם רואים אותו מגיע, הבה נסכם את הקיץ שהיה.

דברים להתעצב בהם:

"היא"- כתבתי עליה בפוסט הקודם. אין מה להוסיף כלום לא השתנה. המצב עדיין רע.

אנחנו- גם אני וגם האיש שלי כמו שתי גרוטאות פח משומשות שזרוקות בערימה בפינה. הוא כבר מעל חודש מושבת מריצה בגלל איזה גיד שלוחץ על עצב או עצב שלוחץ על חוליה או חוליה שלוחצת על עצם או משהו שלוחץ על משהו ולך תמצא מה. אני כנראה עומדת לגדל זנב מפואר של סנאי מכוער אחרת אין להסביר את הכאבים שיש לי כבר מספר חודשים בעצם הזנב. לשבת זו משימה לא פשוטה וגם שאר הדברים לא ממש מציאה. בשבועיים האחרונים רצתי אולי שלוש פעמים. מרשים אה?

זהו התפרקנו. 

דברים לשמוח בהם:

משפחה- ההורים שלי ואחותי. היה ביקור מופלא. כל מה שחשבתי,כל מה שרציתי וכל מה שהייתי צריכה. מה שהכי כיף בביקורים שלהם הוא לגלות תמיד מחדש שכולנו קורצנו מאותו החומר וצריכים את אותם הדברים כדי להנות בחיים. הליכות ארוכות, קצת ים, קצת טבע, כוס קפה ולקשקש בלי סוף. כמה זה היה לי חסר. אני תמיד בוכה כשאני נפרדת בשדה התעופה. זה קשה אבל לגמרי שווה.

ירקות- את הזמן שהתפנה לו מזה שהוא לא רץ הוא משקיע בגינה. כבר שבועות שאנחנו אוכלים תוצרת ביתית ירוקה. חסה משני סוגים, פטרוזיליה, בזיליקום, זעתר, רוזמרין, בצל ירוק, עירית נענע ועוד. יש בזה משהו כל כך פשוט והכל גדל כל כך יפה ומזמין, מקושט בפרחים צהובים שמרחיקים מזיקים. יש משהו במראה הזה ובטעם הזה שממלא את הלב בשמחה.

והדבר האחרון שהביטוי "לשמוח בו" לא מבטא מספיק את קשת הרגשות:

ריצה אחת של 20 דקות.

שלשום.

אני והיא-הבת הגדולה.

אחרי כמעט שנה, המון דאגות, שני ניתוחים, פאזלים של אלפי חלקים, חתול אחד ועצם אחת שמחלימה.

התרגשתי נורא. שמונה זנבות אני מוכנה לגדל ולכאוב העיקר שהיא תוכל לרוץ מאושרת וחופשיה.