בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

אני חושבת שהרופא שלי קצת אידיוט. הרופא חושב שהפיזיוטרפיסטית שלי אידיוטית. מישהו בעולם שם בחוץ בטח חושב שאני אידיוטית, ככה רק בשביל להשלים את המעגל.

ספטמבר. זמן סליחות. אני צריכה לבקש סליחה מהגוף שלי. לא ממש. אבל קצת. מירוץ די מהיר של 50 ק"מ, מירוץ שטח של 80 ק"מ, חצי איש ברזל ומירוץ הרים של 50 ק"מ שאם הייתי צוברת ריבית בכמות שהוא צובר גובה הייתי עשירה. כל זה תוך חצי שנה. פלא שיולי מצא אותי מרודדת ושטוחה?

ספטמבר, החלטתי אחרי חודשיים של כלום, יהיה חודש של הבראה. הבראה מתחילה בראש. הראש צריך לפנות קדימה ולהפסיק להסתכל לאחור. אם אמשיך להגיד לעצמי "רגע, רק לפני חודשיים רצתי ריצות של חמש שעות, רק לפני חודשיים עשיתי שבועות של מליון קילומטרים באימונים" אני לא אגיע רחוק. להכניס לראש ולהפנים שמה שהיה היה. הלאה. להכניס לראש  שכרגע שום קצב לא איטי מדי בשבילי, שום מרחק לא קצר מדי בשבילי ושכן, מתחילים כמעט מהתחלה. לא ממש מהתחלה אבל בערך. כרגע זה מה יש. נשמע קל אבל קשה לישום. קשה לשחרר. אבל זה שלב הכרחי. רק אחריו אפשר להתקדם.

הבראה ממשיכה בפעולה. תור לרופא, בדיקות דם מקיפות, בדיקות שתן וצואה צילום רטנגן לגב ועצם הזנב. הרשמה ליוגה. תכנית אימונים קלה ופיזיותרפיה.

הרופא אומר שעצם הזנב זה כלום. "רזה מדי, עצם בולטת מדי, משטחים קשים מדי. לא קשור לריצה. תקני כרית בצורת סופגניה תשבי עליה יעבור." אמרתי לו שאולי עדיף שאוכל סופגניות ואגדל ריפוד בתחת במקום. אמרתי כבר שאני חושדת שהוא אידיוט? הפיזיותרפיסטית אמרה "חוליה זו וזו תקועה מאחורי זו וזו בגלל שרצת הרבה ירידות. אפשר לתקן". נתנה תרגילים רוצה לראות צילומים לדעתה זה מה שמשפיע על עצם הזנב. הרופא מנופף בידיו ביאוש כמעט אכל לי את הראש היום כשאמרתי לו מה היא אמרה חוץ מהמילה "בולשיט" הוא אמר את הכל. אויש שתקו כבר כולכם אני עוצמת עיניים נושמת עמוק ומקשיבה רק למורה ליוגה. יש לה מבטא צרפתי, קול מרגיע וגם מפזרים בחדר נרות. שיעזבו אותי השניים האחרים באמאשלהם. 

הצילומים עצמם תקינים. בדיקות הדם שתן צואה שלי? ערכים שיוכלים להיות דוגמני צמרת בתצוגת אופנה של דמים. במיוחד אני גאה בברזל וB-12  שלי כאילו גידלתי אותם בעצמי בגינה. נקמת הטבעונים ברופאים ספקניים.

ספטמבר חודש של הבראה ושל הגיון. מרתון ניו יורק בעוד חודש וחצי. אני כרגיל, לא מוכנה לוותר על המירוץ רק כי לא התאמנתי חודשיים. מצד שני אני מחזיקה את עצמי להמנע מטעויות. אסור לי לנסות לקפוץ לאיפה שהאימונים שלי היו אמורים להיות. אסור לדמיון שלי לרוץ למה הייתי אמורה לעשות. אני רצה שלוש פעמים בשבוע. זהו נקודה. פעמיים פחות משעה ופעם אחת קצת יותר ארוכה. מזכירה לעצמי שוב ושוב כמו מנטרה ששום קצב לא איטי מדי שום מרחק לא קטן מדי. קניתי נעלי ריצה לכבוד המירוץ הזה. במסגרת הצעדים שלי לנסות להקל על הגב שלי. קניתי נעליים אתם מבינים? אחרי שנתיים בלי נעלי ריצה. יותר הגיון מזה אני כמעט ולא יכולה.

את שאר הימים אני ממלאה ביוגה. יש שיעורים שאני מסוגלת לפרוץ בבכי בסופם מרוב שחרור והקלה ואני תוהה, כל כך הרבה מתח צברתי בתוכי?

פתאום שמתי לב שבתוך האותיות של  היגיון מסתתרת המילה יוגה. הו אני גאון.

האמת צריכה להאמר. אני חושבת שבשישה חודשים הראשונים של השנה הוצאתי את הגוף שלי מאיזון הורמונאלי. יש דבר כזה. יש לזה אפילו שם מקצועי  כולל. (Female Athlate Triad) לא הייתי לוקחת שום דבר בחזרה. אבל עכשיו צריך לתקן לאזן ובשביל זה ללכת קצת לאחור. אף אחד לא אמר שעמקים פחות יפים מפסגות. גם וגם. צמחיה שונה.  זמן ועת לכל דבר. ואני אומרת תודה על זה שאחרי מה שעשיתי לו לגוף הוא גומל לי בכאלו תוצאות של בדיקות. אנחנו עדיין חברים, אני והגוף שלי. זו רק כזו מן תקופה של חיזור מחדש. הזמנתי אותו לדייט במרתון ניו יורק. הוא אמר שיבוא אבל לא מבטיח שישאר עד הסוף. בסדר. אני לא לוחצת. אתן לו את הזמן שלו. גם אם הזמן שלו יהיה הרבה  שעות. ניו יורק יפה בסתיו והחיים ימשיכו גם אחר כך.