בחודש דצמבר לפני שבע שנים פרסמתי את הפוסט הזה על רגע אחד של שיחה שהיתה בין "היא" לביני ששעשעה אותי.
לפני חודשיים בערך באחת הפעמים שהוצאתי אותה מבית החולים היא אמרה לי "תשמעי אני חייבת מחר ללכת לבנק ואין לי אפילו תעודה מזהה עלי. אני צריכה להראות נורמאלי אני צריכה שתשאילי לי שמלה". הסתכלתי עליה, היא הסתכלה עלי חזרה ושתינו חייכנו. "כן, כן, אל תגידי לי אין לך בארון שום שמלה" היא אמרה וצדקה.
ולא ידעתי אז שחודשיים אחר כך, בחודש דצמבר שבע שנים אחרי אותה שיחה ראשונה אני סוף סוף אקנה את השמלה שהיא תמיד רצתה שתיהיה לי. ואני יודעת שהיא בטוח חייכה שם למעלה אתמול כשהיא ראתה אותי עומדת לפני כל האנשים שבאו לחלוק לה כבוד אחרון בכנסיה ונושאת (או בוכה) דברים לזכרה שאני סוף סוף עומדת שם לבושה כמו שצריך בשמלה.
גם אני מחייכת כשאני חושבת על זה. היה לה חוש הומור נהדר ואני לגמרי יכולה לדמיין אותה צוחקת ואומרת לי "מה אני צריכה לעשות בשביל שתתלבשי כמו בן אדם למות?"
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
