אני לא צריכה לשמוע את הקריאות מסביב. לבד אני מזהה כשעולה התקפה. מורידה את הראש ועולה למעלה. אין שום צורך שאשאר שם כשהכל נשבר, כשהקצף יוצא, כשזה קובר ומערבל. זה מותיר אותי תשושה בלי אוויר לנשימה. ממילא לא שלי, למה שאסבול.
לא. אני זריזה. עולה למעלה, מחכה. רוצה אחד שלם. רוצה מהתחלה.
__________________________________________________________
לאנשים כמעט כמו לציפורים יש עונת נדודים. בבוקר לקחתי את "היא" לשדה התעופה. טסה לה לחודש, נעלמה. אמרה משהו על אחות, בית על אגם, מקום יותר חם. יופי, בשביל זה עוזבים חברה?
עוד יומיים גלי תיכנס לאוטו שלה ותיסע. לחמישה שבועות היא נוסעת- מיני מסע. זאת טסה וזאת תיסע. הלו, מה קרה? גם בתור אחת (ואולי דווקא בגלל) שצורכת לבד בכמות לא קטנה אני בהחלט בפאניקה קלה. עם מי אדבר תקופה כה ארוכה?
התהיו לי לחברה?
ובכלל כשאנשים ככה זזים זה הופך לי את הקרקע ליותר מדי יציבה.
אני בקטן. אשוב עוד שלושה ימים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
