האושר, לפעמים הוא בא במנות קטנות, באריזות פשוטות. היום יצאתי לרכב על אופניים. בדרך כלל אני נשארת בסביבה שקט ויפה כאן. איכשהו הפעם התחשק לי קצת לשנות, היה לי מצב רוח להארד קור, לבטון, לאפור, למכוניות. נדיר אבל קורה. לא תכננתי שום מסלול לא היתה לי תכנית ברורה רק בדל של ידיעה שניזון משמועה מה אני רוצה. פניתי שמאלה מבדרך כלל לכיוון החוצה מהעיר, לכיוון שדה התעופה. הגעתי למחלף ענק ואפור, תמנון רב זרועות, סיוט לחסרי חוש כיוון. ירדתי מכאן עליתי משם מנסה לקרוא את השלטים, מנופפת על כוונותי בידיים, איי פוד באוזניים, מקווה שהנהגים שטסים שם הם אנשים טובים. אחרי כמה לופים כאלו במחלף החלטתי לנטוש גם את בדל הידיעה לאן אני נוסעת. לקחתי אקראית את אחת היציאות ומצאתי עצמי על גשר קטן, מהגשרים הנפתחים האלו. גשרים נפתחים זה טוב. מתחת זה מים. מים הולכים לים. הצטלבתי על כיוון הגשר והמשכתי ליסוע. אחרי ששבעתי אזורי תעשיה ואפור הגעתי לנהר. גם הנהרות הולכים לים והאושר שלי נמצא לי שם. הדרך התמשכה ללא סוף על גדת הנהר. השמש היתה זיכרון עמום וכתום מאחורי ענן בדרך לצניחה. מצידו השני של הנהר במקביל אלי, כל כך קרוב, רץ המסלול של שדה התעופה. מטוסים ענקיים נוחתים וממריאים. דמיינו, אני בצד אחד והם בצד שני, נהר קטן מפריד בינינו. האור מקסים, המים חלקים ואני מתחרה בכל מטוס שרץ על המסלול עד שהוא מתרומם עם כל הכובד שלו באוויר מעל לראש שלי. לא כעסתי שהם תמיד השיגו. הייתי שמחה.
הנהר הלך והתרחב עד שהפך לים. שם הסתובבתי וחזרתי. באותה מפלצת מחלף בדרך חזרה שרתי חזק, בצרחות, ממילא רק אני שומעת בין כל המכוניות.
חוץ מזה- ליסוע בירידות זה כמו לקנות בהקפה. "סוף החודש" ו"רגע הפרעון" תמיד מגיעים בדרך חזרה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
