בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

העבודות הנעלבות. העבודות הנוספות. אלו שמקומן לא ימצא בשום קורות.

הייתי כובסת במכבסה. עיקר העבודה היתה מגבות של מכוני הליווי בסביבה. קונדומים משומשים ושטרות מקופלים היו מציאות שבשגרה.

צבעתי וחידשתי ארגזי רוח בבתים של עשירים. (קורות עץ בין הבית לבין הגג רעפים). הם תמיד נבהלו ביום ההתחלה כשגילו על הסולם בחורה. "הוא" לא היה מספר להם מי השותף כשהיה משיג את העבודה. אני אף פעם לא סיפרתי להם כששברתי רעפים בצעדים לא זהירים. מה אכפת לי, שינזל להם גשם מהתקרה.

כשהייתי ממש צעירה, בחופש, הדפסתי בקשות לויזות לספרד. אחר כך הייתי מעבירה אותם עם הדרכונים לשגרירות להגשה. פעם אחת בדרך משם לשגרירות פגש אותי איש אחד. אמר מה שאמר, אני הייתי תמימה וכך גם אני הוטרדתי מינית בפעם הראשונה.

ניילנתי במכונת תנור גדולה מניפות. כל מניפה היתה בעצם מילון. רעיון מוזר וביזארי בכל מיני שפות. אין לי מושג מי מסתובב בעולם עם מניפה שהיא מילון. הבעיה הכי גדולה שם היתה מוחמד הנחמד. כל בוקר היה מביא לי חלב חם עם סוכר ולא ידעתי איך לומר שאני לא אוהבת. הייתי מסתובבת בכל בית הדפוס לחפש פינה בה אפשר לשפוך בלי שיחשוב שאני לא נחמדה.

במשך שנה לימדתי מקצוע מסוים בפרויקט למחוננים. מעולם לא הרגשתי כל כך טיפשה. אני הייתי הגדולה והם היו החכמים.

עגלה של גלידה. עם מוזיקה של גלידה. בנמל יפו הייתי מסתובבת איתה ומוכרת גלידות. שבתאי הדייג היה תמיד נפלא. הוא היה קונה המון גלידות, כל יום, לא חשוב באיזו שעה. אני מבחינתי הייתי בטוחה שאני מאוהבת בשחקן מוחמד בכרי. הוא תמיד הסתובב שם ונראה שדוף, מסומם, תמיד עם סגריה, קפה ומילים מפתות. הורס לגמרי לכל הדעות. כבר אז פיתחתי יכולות ריצה. כל פעם שהפקח הגיע תוך שניה היינו בתוך המחסן. (לא אני ומוחמד, אני והעגלה).

אולי פעם אמשיך את הרשימה.