כבר חודשים ארוכים מאוד שהיא שכנה. גרה מעבר לכביש בבית האדום. בשבילי היא אפילו לא היתה שלמה. פלג גוף עליון של אישה בתוך מסגרת חלון, בבית אדום מוקף בגינה. רכונה על שולחן בלתי נראה. סופרת. ככה החלטתי. הזמן היחיד ביום מבחינתי בו הצמיחה רגליים ידיים וגוף היה בבקרים. שתינו מצטלבות באותו מקום למספר דקות. לוקחות כל אחת את קפה הבוקר שלה והולכות. שתיקה, חוסר מגע, שתי נשים זרות. נעימות שכזאת.
ופתאום היום האיזון הופר, השקט נגמר. כשהגעתי בבוקר שום דבר לא היה טוב. החניה היתה תפוסה, הגשם לא פסק, התור כמעט נזל מהדלת. היא עמדה שם לפני. היא הושיטה יד הציגה עצמה "את יודעת אנחנו שכנות" היא אמרה. חייכתי, ועניתי כשבעצם רציתי לומר למה? בשביל מה?
עכשיו כל בוקר אדאג אם היא שם, אם צריך לחייך, אם צריך לדבר. אני חושבת שהגיע הזמן לחפש לי בית קפה אחר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
