אתמול בלילה ישנתי עם החלון פתוח. ריחפתי לצלילי פעמוני הרוח. אני אוהבת שהיא נושבת. לפעמים אין לי שום שליטה לאן היא לוקחת אותי, הרוח.
הגיור שלי ממשיך לזלוג ממני בטיפות. כל פעם עוד קצת. הרבנית שלקחה אותי את הדרך, אותה לא אשכח לעד.
היו לה שיניים תותבות, עיניים טובות, צלחות מפלסטיק ועוגיות יבשות. כשהיא היתה אוכלת את העוגיות זה היה יוצר רעשים מזעזעים. הייתי מביטה בקודרוצה, קודרוצה היתה מביטה בי והיינו מתמסכנות במבטים.
בערבי שישי צעדנו שלושתנו בחצאיות ארוכות ועם ספר תפילות. היא באמצע נמוכה ושתינו בצדדים גבוהות. בבית הכנסת תמיד הלכתי לאיבוד. בין השורות בין התפילות ובין הקידות.
הודיתי לאלוהים על כל מיני דברים. ככה היא לימדה ובין הקירות שלה עשיתי מה שמצפים. לעיתים הייתי מוסיפה עוד תודה מיוחדת משלי על כל פעם שלא הייתי שם איתה לבד וקודרוצה היתה איתי.
היא היתה זקנה, קטנה, מכווצת והרבה מאמינה. כשלימדה אותי להכשיר בשר פחדתי שאני תכף מקיאה. כשהייתי מתעוררת אצלה בבוקר זה היה לי מוזר. היו לה כוונות טובות וריח של זקנה מהקירות. תמיד מחדש זה היה להתעורר בחדר זר.
בארוחות ערב שבת אצל הבן שלה, זאביק הנכד היה מקריא ומספר בפרשת השבוע. בחור עם ידיים לבנות שקופות. ידיים שלא ידעו עולם מעולם. הייתי נשארת מרותקת אליהן במשך כל הארוחה. דרכם הייתי נודדת אל החיים המקבילים, שם יש ידיים אחרות, כאלו שיודעות בחורה.
פעם באמצע הארוחה אמרה לי קודרוצה שמכיון שהגיע ישר מהבסיס היא נורא רעבה ולכן אוכלת כמו "שק בלי תחת". זה היה תרגום חופשי של ביטוי מהשפה שלה. זו היתה הפעם היחידה בשנתיים וחצי שאני זוכרת משם, שצחקתי נורא. בשאר הזמן העגמומיות שלטה.
היא הרבנית כל כך רצתה והשתדלה לקרב. תמיד פחדתי שתראה ותבין כמה בעצם היא מרחיקה. ידעתי שזה יצער אותה. היא היחידה בכל הסיפור הזה שתמיד נראתה לי תמימה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
