יש אנשים שאני ממתינה להם חודשים ארוכים או אפילו שנים עד שהם נכנסים לי לחיים ברווח שאני מפנה. בסוף כשהם מגיעים אני שואלת "למה בעצם לפני כן זה לא קרה?" התשובה לרוב זהה. "לא ידעתי שאת מחכה, לא ידעתי שאת רוצה."
היום אני כבר יודעת, אני מאוד מטעה.
את רלף פגשתי לראשונה בתחילת החורף בבריכה. מסוג האנשים שכבר בשיחה הראשונה הם לא מרגישים כמו כסא קשה אלא כמו כורסא נוחה. אחרי ממש טיפה ידעתי שהוא מישהו שאני רוצה בתוך החיים שלי. זה בדיוק העיתוי שבו מגיע אצלי שלב הנסיגה. דווקא כי אני רוצה אני מתביישת. דווקא כי מוצא חן אני הולכת בכיוון ההפוך.
יום אחד בסוף שחייה הוא ניגש אלי ואמר שהולכים לפאב לשתות, שאבוא. כמובן שמלמלתי משהו על למה אני לא. קיללתי את עצמי במיטב הרפרטואר כל הדרך הביתה.
החורף נגמר, הקבוצה התפרקה, הבריכה הזו נסגרה לעונה. מאז לא ראיתי אותו. גם לא אראה. הסיכוי קלוש. ואם כן זה יהייה במקרה.
ממילא קיץ בשבילי הוא לא זמן להתחלות. קיץ הוא זמן להנמיך להבות. אני שונאת קיץ.
אז אני מוציאה לי אותו מהמערכת ומקפיאה. מי יודע, אולי בחורף הבא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
