זקנה אחת עם הליכון ושער בלבן הגישה לי קופסא עם טישו שלקחה מהרוקחת. ככה בשקט, בלי להציק, כדי שאנגב לי את הדמעות. כשראיתי אותה מתרחקת עם ההליכון הבנתי פתאום שאני עושה מעשה שלא יעשה. אי אפשר להשבר ולבכות על כסא מרופד פלסטיק בחדר ההמתנה ביציאה מהרופא. כי אז מסביב בטח חושבים "יו מסכנה זאתי, בטח אמרו לה שיש לה מחלה קשה, או שנשאר לה לחיות עוד שעה או עוד שנה". מאחר וזה לא נכון (לפחות לא שאני יודעת) זה לא היה מקום טוב להשבר בו. ביזבזתי להם רחמים. אבל יצא לי ככה. עד שפעם בכמה זמן זה כבר יוצא, אז המקום לוקה.
להבא זיכרי מילולי, בכי של בעסה, של תסכול, של חוסר וודאות יש לשמור בבטן עד ארבע קירות. אין להפחיד זקנות נחמדות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
