בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

אחות גדולה:

יום אחד, סתם ככה בצהריים האינטרקום אצלה צלצל. אולי חשבה שזה מכתב רשום או איזו שכנה. בטח אפילו לא שאלה. פשוט לחצה על הזמזם, השאירה דלת פתוחה וחיכתה. כשהם הגיעו למעלה הם היו שלושה. שני גברים ואישה. אני לא יודעת אם התינוק היה אצלה בידיים או אולי ישן במיטה.

אני זוכרת איך באחד מהרבה לילות ארוכים שבאו אחר כך היא סיפרה לי שאחרי שהם בישרו את מה שבאו לבשר לה, הדבר הראשון שהיא עשתה היה להציע להם שתיה.

לפעמים אני תוהה אם לפני הקבורה הם בודקים את המידות. הוא הרי היה כל כך גבוה. הרבה הרבה מעל הממוצע. בכף יד אחת הוא היה אוחז בתינוק ומניף אותו באוויר. נינג'ה קטן וסגול בכף יד עצומה. הוא היה מאלו שאף פעם לא מפנים את הגב לדלת הכניסה. הוא היה מאלו שבגוף זרם להם ים במקום שלרוב האנשים זורם דם.

אחות קטנה:

השאלה הנצחית. "איפה את היית כשזה קרה?" "איך זה שלא ראית בעצמך אם חפרו נכון בקבורה?" "אה, אז בעצם לא היית על ידה?"

זו שהיו צריכים לחפש בקצוות עולם. זו שלא היו לה מספרים, זו שבדרכים. זו שאמרו לה "את יודעת, היית צריכה להתקשר לפעמים".

הגעתי באיחור נוראי. הוא היה מזמן באדמה. כבר מזמן גמרו לספור את השבעה. סלחי לי אחות גדולה.