חברה גדולה עם הרבה עובדים עורכת מסיבה. אולם מפואר, שולחנות פזורים, נרות קטנים מהבהבים. גברים בחליפות נשים בשמלות. גושי בשר עצומים מובלים על ידי כובעים לבנים. סכינים נשלפות חושפות קרביים ורדרדים. גושי בשר קטנים עטים על צלחות שמעמידות בתורים את החליפות והשמלות. סלמונים משופדים, עופות צבעוניים, פסטלים שמנוניים הכל עטוף בנאומים, נוסטלגיות, מילים, תחזיות וסיפורים. להקה שרה שירי כיסוי לשירים משנות השמונים. אני שעומדת בפינה (בחצאית לא חלילה בשמלה) תופסת את ישבני נע לצלילי הלהקה , מצליפה בו מייד שיפסיק ונסוגה לחשכה.
לא עמד לי כוחי אפילו לחכות לקינוחים לא עמדה לי סבלנותי לדבר עם אנשים.
יצאתי לצינה שבחוץ ושאלתי את עצמי האם יכול להיות שהפכתי להיות צינית מדי? ואם צינית הוא שמי השני אז האם כלבה הוא שמי הפרטי?
למה אני תמיד מזלזלת וחושבת שהכל (מסוג מסוים) הוא כל כך סתמי?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
