בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

לבשתי את מכנסי פיג'מת הכבשים שלי והתרסקתי על הספה. אין כמו ערב שקט של תכניות טפשיות כתרופה לשרירים דואבים בחברתן השקטה של הכבשים. הטלפון צלצל והיה זה מסוג הצלצולים שאני מרגישה אותם מבפנים. עוד לפני שעניתי ידעתי שזהו, הגיע הזמן להיפרד בטרם עת מהכבשים. זו היתה "היא" וידעתי כבר קודם שהיה לה חרא של יום. חרא של יום לא מסיימים בבית לבד, חרא של יום מסיימים ביחד בפאב. השלכתי את הכבשים ויצאתי איתה לרעות בשדות זרים, להטביע יגונים. אבל החלטתי שבכך לא די. שבעת חרום אפילו הקיץ הוא ידיד ויש לנצל את ימיו האחרונים. אם אל הגשם יחזיק מעמד עוד קצת ויתאפק שלא להשתין כמו שהוא עשה היום, ניקח מחרתיים "היא" ואני את האוהלים וניסע אל הים, איפושהו שם, לשלושה ימים. שם היאוש  יעשה יותר נח אני בטוחה, אפילו אם זה לא לונדון ואפילו אם היאוש הוא לא שלי אלא שלה.