עוד מעט אחרון האדרופינים ישקע. יחד איתו גם אני אכנע לכרית הצהובה. אבל רגע לפני אני חייבת לעצמי פירוק משני של הבוקר שהיה.
מים 1.5 ק"מ
החלק הכי אלים בסיפור. מאות ידיים ורגליים בוטשות ובועטות במי האוקינוס ובכל מה שלידם. כולם שוחים אחד על השני רק רוצים להתנקות. זה משחק מלוכלך ואני לא יותר טובה. כמה דקות אחר כך אני נקייה. מזהה מצופים, נכנסת לקצב, הלב נרגע. המתח שמצטבר לפני שריקת הזינוק, הקור של המים וההמון, את כולם זה הזמן להשאיר מאחור. המים טובים אלי. הם לא לוקחים ממני. הם מקבלים אותי לתוכם תמיד אהבתי אותם. המלחמה שלי היא לא כאן .
אופניים- 40 ק"מ.
החלק הכי ארוך בסיפור. מתי זה יגמר זו השאלה שהמח מקבל הוראה לא לשאול. להוריד את הראש לדווש לדווש לדווש. זה הזמן לשתות, לראות מי מאחורי מצדדי ומלפני (אבל לא להגיד אחת שתיים שלוש). בעליות כולם משתתקים, מתקבצים, מתנשמים ובירידות מתפזרים לכל רוח. היתה פעם אחת שחשבתי לעצמי באמת יש לי את הכח? להוריד את הראש לדווש לדווש לדווש.
ריצה-10 ק"מ.
הדקות הראשונות הן נוראיות. זה כמו לנסות ולרוץ על שתי אטריות מבושלות. חלקים גדולים ברגליים פשוט נרדמו במהלך הרכיבה ואלו שעבדו קשה ממילא לא משתפים פעולה. את המחשבות השטניות שמתגנבות בשלב הזה אני יורקת החוצה יחד עם המים שלקחתי בתחנת השתיה הראשונה. יודעת שאם אעבור את עשרים דקות הראשונות יהייה טוב. השחייה כבר נדמית כל כך רחוקה. אי שם בעבר. אחרי חמישה ק"מ אני כבר יודעת שאהיה בסדר. זה הרגע שאני תמיד מחכה לו. יש אחד כזה קטן שאסור לפספס שבו המח משדר שהכל תחת שליטה.
הפיניש-שבריר שנייה.
הרגע הכי משמח, הכי מרגש, הכי כיף. שומעת את השם שלי ברמקולים (מכריזים על כל המסיימים) קריאות עידוד ומחיאות כפיים (מבחינתי כולם בשבילי) וזה החלק שבו תמיד החיוך מתערבב לי עם טיפ טיפונת (רבע כזה) של דמעה.
(כבר עשיתי שניים בקיץ שעבר. אבל זו הפעם הראשונה שעשיתי למרחק "אולימפי").
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
