כך במשך שנתיים וחצי, עקב בצד אגודל נעתי בין קודש לחול המדבר. עשיתי ושמעתי עד שהגעתי. בית דין סופי קבע- "היא מוכנה". נשלחתי ל"מעמד הר סיני." עירומה, כשרק חלוק מרופט ומהוה לגופי עומדת בבור נמוך של מים עכורים- המקווה. מעלי, על הר בטון אפור עומדים שליחי האלוהים. זכרים לבושים מכף רגל ועד ראש בשחור מעל נערה כמעט עירומה. מביטים בי מלמעלה למטה. לא מוותרים גם הפעם, במעמד המשפיל והמבזה הזה על השאלות הנוקבות. מנסים ברגע האחרון לגרום לי להודות בכך שאינני שייכת, לשבור את רוחי שאמלט משם. אולי הם חשו את שידעתי אני. הלב בוכה אך הפה עונה. אני טובלת במים עד מעל הראש פעם ועוד פעם ועוד פעם. מנסה בכל מאודי לאחוז בידי את קצות הבד המתרוממים בכל פעם שאני שוקעת והמים מכסים עלי. לאחר זמן שנדמה כנצח שליחי האלוהים עלי אדמות נכנעים. הם מברכים והם ממלמלים, הם מעבירים אותי את השער. השרץ הוכשר. אני כבר לא שומעת. תחושת קבס עזה אוחזת אותי ומשתקת אותי. חזקה מכל מה שידעתי בחיי ולא ידעתי כבר לומר אם בגללם, בגללי, או בשל בן כל הדתות שפחדתי שמתהווה בבטני.
את סאגת הגיור שלי כבר הוצאתי פה ושם בפוסטים. זהו הפרק האחרון- טקס הגיור עצמו שהיה אחד המשפילים שידעתי בחיי. כל פעם שמתקרבים החגים, צפים הזכרונות האלו ועולים. זו אשמתם שלהם שאני כל כך מתעבת את החגים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
