ובסוף מישהו הקשיב לי.
בבוקר שאחרי הפוסט הקודם המפלצת שהיתה לי בגרון אכן עשתה את עצמה כאילו נעלמה. אבל רק כאילו. בעצם היא הפכה את עורה להרגשה כללית שפעתית רעה. החום, הצמרמורות, הסימפוניה כולה. בדרך, על המעבורת יצאתי לסיפון הפתוח ואני לא בחורה שסובלת ממחלות ים בלשון המעטה, אבל הרגשתי שהפעם זה יגמר בהתעלפות או בהקאה. את שאר ההפלגה ביליתי בפנים עם הראש מורכן על היד, מרוחה על שולחן במצב של שינה לא שינה.
אחרי שהגעתי והתמקמתי יצאתי למסעדה לנסות לדחוס את ארוחת הפסטה המתבקשת. אחרי כמה כפות בודדות הרגשתי שזהו, יותר אי אפשר ולא יעזור כלום. זחלתי למיטה במלון בשמונה בערב וקיוויתי חזק. רציתי בכל הכח.
כשקמתי בבוקר אז זה היה שידעתי שמישהו הקשיב לי. הרגשתי כמעט בסדר גמור. והשמיים, השמיים היו אפורים באפור מושלם. לא היתה טיפה אחת של גשם -כלום. בשמונה וחצי התייצבתי על קו הזינוק ויצאתי לריצת המרתון. מאחר וזה המרתון השני שלי (הראשון היה לפני חמישה חודשים) יכולתי לומר שהייתי חלשה יותר. הגוף נגמר לי יותר מהר מפעם שעברה. לא ניתקלתי ב"קירות" לא היו לי דרמות פשוט הייתי יותר חלשה. החל מהקילומטר העשרים וחמישה עשיתי למח שלי כל כך הרבה שיחות מוטיבציה שבסוף שמעתי אותו צועק עלי בחזרה שאם לא אסתום את הפה ואניח לו הוא ישבור את הכלים. הבנתי את הרמז וזה היה השלב בו דחסתי את האוזניות של האיי פוד (נשק יום הדין) ורצתי ורצתי ורצתי עד שנגמר. שאף אחד לא יספר לי או לכם סיפורים. לרוץ ארבעים ושניים קילומטר זה פאקינג ארווווווווווווך.
כמובן שבבוקר אחרי הכל חזר. השיעול האיחסה ולמרבה הפליאה גם הגשם. אבל הבטחתי שאם זה יחזור אחרי המירוץ אני לא אתלונן. עכשיו לא אכפת לי להיות חולה. בשבועיים הבאים אני ממילא לא מתכוונת להזיז אפילו את קצה האצבע הקטנה.
עשיתי זאת שוב וההרגשה היא נפלאה.
הערה לסדר היום: מלונות הם לא חזק בסדר היום שלי. אוהל תמיד עדיף אבל בחורף אין ברירה. בשני מלונות שונים בהם הייתי בימים האחרונים יש במקלחת של החדר "דיספנסר". מן כולבויניק כזה עם שלושה לחצנים אחד לסבון שני לשמפו שלישי למרכך. המסקנה שלי היא שהם פשוט אוספים תרומות ושאריות זרע מעובדי המלון ומכניסים פנימה ברמות דילול שונות. מה זה הגועל נפש הזה?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
